על שפת אגם גדול, מעט צפונית לאנטליה, שוכנת לה העיירה אאירדיר. כמה צעדים מתחנת האוטובוס פגשנו לגמרי במקרה את איברהים,רוכב על אופניים ושואל אותנו, באנגלית שוטפת לאן אנחנו הולכים. "ללה פנסיון", אנחנו עונים פה אחד. "אני הבעלים, נעים מאוד, איברהים".
איברהים, מקסים ולבבי הוביל אותנו אל הפנסיון החמוד והביתי שלו. מאוחר יותר הוא גם עזר לנו לתכנן את הטרק שלנו ב"נתיבו של פאולוס הקדוש". דרך זו, כמו ה"דרך הליקית"- 500 ק"מ של שביל מטיילים שעובר בתחנות שבהן עבר פאולוס, שליחו של ישו, כשהפיץ את בשורת הנצרות ב"אסייה הקטנה". שני השבילים האלו, סומנו על יד בריטית שחיה בטורקיה, קייט קלאו.
מצוידים היטב לטרק של חמישה ימים, חיכינו לדולומוש שנוסע מאאירדיר אל הכפר צ'נדר. הדולומוש (מיניבוס), היה מלא בזקנות טורקיות, שכנאה חזרו לכפר מה"עיר הגדולה", ואיתם שקים ענקיים של קמח ושאר מצרכים. הנהג דהר בדרך-לא-דרך בין כפרים קטנים ועשה משלוחים מהעיר: צינור השקיה לזה, ברז להוא..
אחרי שעתיים של נסיעה מרתקת הגענו אל הכפר. לא ידענו בדיוק מאיזו נקודה המסלול מתחיל. הנהג, שכמובן לא יודע אנגלית, שאל אותנו בחביבות: "קניון, קניון?" ענינו: "כן, כן" כי ידענו שהמסלול עובר ב"פארק יזילי קניון". אבל כשהגענו לשם ראינו סימון בצבעים אחרים, כנראה שמשם מתחיל שביל אחר. בלית ברירה עלינו ברגל בחזרה לכפר. למזלינו, קנינו ספר ומפה, שמתארים את המסלול ובעזרתם הגענו אל נקודת ההתחלה הקרובה לכפר, שנמצאת ליד בריכות דגים. בדיעבד, את הטרק הזה פשוט בלתי אפשרי לעשות ללא הספר הזה.
חנינו ליד השביל, הקמנו את האוהל המגניב שקנינו במינכן, והיינו מאושרים.
בלילה ירד גשם בלי הפסקה. בהתחלה טיפטוף עדין, אחר כך מבול מצליף בלי רחמים. כך גילינו, לשמחתינו, שהאוהל שלנו אכן מוגן מפני גשם. לצערנו, גילינו גם שמזג האוויר שיבש לנו את התכנית.
ענן אפור ומפחיד שט מעל להר שעליו היינו אמורים לטפס. השביל נעשה בוצי ולא חברותי בכלל. מה נעשה? אחרי התלבטות קשה החלטנו לעלות בחזרה לכפר ולקחת משם את הדולמוש בחזרה לכיוון אאירדיר. אולי לרדת בדרך, בכפר סצ'ולר שנמצא על המסלול שלנו ומשם ללכת?
כשהגענו אל הכפר גילינו שישנן שתי בעיות עיקריות: האחת- בימי ראשון אין דולומושים בכלל. השנייה- היום יום ראשון. חסרי אונים התיישבנו על שפת המדרכה והתחלנו לפצח פיסטוקים. דרך מעולה להתמודד עם המצב.
"מועצת החכמים"- קבוצת הזקנים הטורקיים שיושבים שעות בבית הקפה ושותים צ'אי- קראה לנו להצטרף אליה. אחרי כמה כוסות צ'אי הם ניסו להבין, לעזאזל, מה אנחנו רוצים. אחרי חצי שעה של נסיונות כושלים שלנו להסביר ושלהם להבין, התייאשנו והתחלנו לחשוב על תכנית חלופית.
ממילא היום לא נוכל לצאת מפה. כלומר, אנחנו תקועים פה עד מחר בבוקר. בנתיים, מזג האוויר השתנה. אין זכר לענן אפור, אין זכר לגשם. השמיים כחולים ויפים. החלטנו לרדת בחזרה לפארק ולהתחיל ללכת במסלול האחר, הקצר, שראינו אתמול כשהגענו. להפתעתינו, גילינו שהמשך השביל מסומן באדום- לבן, כלומר, זהו חלק מנתיבו של השביל שלנו! יחי פאולוס!!
החלטנו ללכת על זה. השעה הייתה אחת עשרה בבוקר וכל היום עוד היה לפנינו. המסלול התחיל בעלייה מטורפת ביער, כ-700 מטור גובה. ידידינו פאולוס, כך מסתבר, לא היה פראייר.
הנוף בסוף העלייה הי שווה את המאמץ. מבט פנורמי על האגם, בתוכו איים קטנים, ומסביב הרים מושלגים.. מה עוד אפשר לבקש? בהמשך המסלול, הצטרפה אלינו עז. נראה שגם היא לא ממש הבינה מה אנחנו רוצים. (היא כל הזמן עשתה "מממה מממה"..)
המשכנו ללכת. בדרך עברנו ב"ישילדרה"- כפר נידח שהוא למעשה כמה בתים מפוזרים. אנשי הכפר קיבלו אותנו בחיוך מסביר פנים, וברכו אותנו לשלום. הצלחנו להסביר להם אכשהו שאנחנו הולכים ב"נתיבו של פאולוס הקדוש" וישנים באוהל. האמת.. לא היה נראה שהם ממש מכירים את השביל הזה ואת פאולוס..
קצת לפני הכפר סצ'ולר , על שפת הנחל, עצרנו והקמנו את האוהל.
למחרת, בדרך אל הכפר סצ'ולר, הבנו שהדרך, שהייתה די ברורה עד עכשיו על ידי הסימונים באדום – לבן על האבנים, לא מסומנת מי- יודע- מה.. בקטעים רבים אין סימון כלל, ונאלצנו לבדוק בכמה כיוונים עד שראינו את ההמשך. איבדנו את הסימון פעמים רבות ונעזרנו בספר על מנת לחזור אל השביל. חצינו את הנחל שלוש פעמים בערך, מתבוססים בבוץ, ואחרי כשעתיים של הליכה תוך כדי איתר הסימונים, הגענו אל מרכז הכפר. מיד ניסו כולם לדבר איתנו, להבין לאן אנחנו רוצים להגיע, לסדר לנו מונית, ממש לא קלטו שאנחנו צועדים ממקום למקום מרצונינו החופשי..
ארוחת בוקר מאוחרת או צהריים מוקדמת, תקראו לזה איך שתרצו, אבל בעשר בבוקר מצאנו את עצמנו אוכלים, בהנאה גדולה, לא פחות מאשר אורז, שעועית וקציצות!
מצוידים היטב להמשך (בעיקר בלחם וקופסאות שימורים, כי התעצלנו לסחוב גזייה), התחלנו ללכת, יוצאים מהכפר בעיקבות הסימון. אך כאן התעוררה בעייה חדשה: ביציאה מסצו'לר מסומנת דרך חדשה, שלא מצויינת על המפה, אבל כתובה בספר.
כמעט ביציאה מהכפר ראינו את הסימון החדש האחרון ,וכ-200 מטר משם, על הכביש המקביל למטה, נמצא הסימון הישן לכיוון השני. מבולבלים?? גם אנחנו!!
המשכנו ללכת בכיוון הסימון החדש, אך לא ראינו עוד סימון בהמשך. חזרנו לסימון האחרון שראינו. ירדנו לכיוון הסימון הישן. הבנו שזה לא המשך הדרך. חזרנו שוב לסימון החדש, האחרון. בנתיים, הפכנו לאטרקצייה של הכפר. חבורה של ילדים בתלבושת אחידה רודפת אחרינו, קוראים: "הלו, הלו, מאיפה אתם..?" מתפקעים מצחוק. מקיפים אותנו, מציגים את עצמם.
שני חיילים נחמדים נחלצים לעזרתינו. על פאולוס הקדוש והנתיב שלו הם כנראה לא שמעו, וגם עניין הסימונים לא היה כל כך מוכר להם. אבל הכיוון הכללי שאליו רצינו להגיע- אדדה- הוא בהמשך הכביש של הסימון החדש. אוקיי. שיהיה. "מאיפה אתם? " הם שואלים בנחמדות. רק כדי להיות בטוחים במאה אחוז, אנחנו עונים: "ספרד" . "אההה ברצלונה.. כדורגל…" – "כן, כן, יופי…" אנחנו עונים וממשיכים.
אחרי שעה וחצי של התברברות בכפר ( קייט מה נסגר איתך??), החלטנו להמשיך ללכת על הכביש הראשי לכיוון אדדה. אין סימונים. שום דבר. התיקווה היחידה הייתה, שבספר היה כתוב שאחרי כ-500 מטר מהיציאה מסצ'ולר יש דרך עפר בצד ימין, ומשם ממשיך השביל. בנתיים, לא ידענו אם הדרך שבחרנו נכונה או לא.
אחרי 500 מטר בערך של הליכה על הכביש ראינו לפתע סימון בצד הדרך, על גזע עץ. הסימון נראה פתאום כמו פטה מורגנה!! יש!! איזה אושר… עלינו על דרך העפר. שני מקומיים שישבו בצד הכביש צעקו לנו: "צ'איי?? צ'איי.?" "לא, תודה!" ענינו בנימוס. רצינו להמשיך. רצינו להגיע לאדדה.
המשכנו ללכת על פי הסימון, נצמדים אליו, מפחדים לאבד אותו. בדרך עברנו בתוך כרי- מרעה ענקיים, שדות- חיטה, וברקע ההרים המדהימים. לאט לאט התקרבנו אל כפרים קטנים, בכל מקום התקבלנו בחיוך, בברכת שלום ובנסיון כושל של המקומיים להבין מה אנחנו מחפשים שם..הם לא שמעו על נתיבו של פאולוס, כנראה.
עולים על גבעה, יורדים ממנה, מחפשים סימון, אסור לאבד אותו, עוצרים, שותים מים, מסתכלים על הנוף.
איזה מזל שיצאנו לטרק הזה. איזה מזל שאתמול היה יום ראשון ולא היה דולומוש חזרה לאאירדיר. איזה כיף שלא ויתרנו וחיפשנו את הסימון החדש. ואווו.. הנוף הזה מושלם. וזה שווה, באמת שווה את המאמץ!
אכן, טרק מאתגר. לא רק המאמץ הפיזי. לעיתים קרובות הסימון נעלם וצריך לחפש אותו, לקרוא בספר את תיאור המסלול. לא פגשנו מטיילים אחרים, רק מקומיים פה ושם, והם לא מדברים אנגלית, וגם לא תמיד מכירים את השביל. אנחנו ממשיכים הלאה.
קודם שומעים מואזין ואז מתגלים, לאט לאט, הבתים של הכפר הגדול סאראק. קרוב אליו, מתחילה הדרך לעלות לאדדה.
לא ידענו הרבה על אדדה לפני שהגענו אליה. שרידי עיר רומית גדולה שננטשו לפני כ-1000 שנה. השביל מתחיל לעלות ולעלות ופתאום.. אנחנו על דרך רומית עתיקה. בולדרים ענקיים, שפעם היו הדרך שהובילה אל העיר. לפני 2000 שנה צעד כאן ממש פאולוס הקדוש, בדרכו לאדדה..הנוף מאחורינו מדהים. ממשיכים ללכת ונכנסים לתוך עמק שכולו, למעשה, שרידים של העיר. עמוד מקושט שוכב, כמה אבנים מסותתות, קצה של קשת, קיר ו.. יאוו.. לזה ממש לא ציפינו. אגורה ענקית- מרכז העיר הרומית- עם המרצפות והמושביםבשלמותם, קירות גבוהים ששרדו כמה וכמה רעידות אדמה, תיאטרון ושני מקדשים ענקיים ומרשימים.
סיום יותר מוצלח ליום הזה לא יכולנו לבקש. את האוהל הקמנו לא רחוק מאתר העתיקות, מתפנקים על לחם שחור, טונה, תירס ועלי גפן משומרים.
למחרת פתחנו בהתעמלות בוקר של חיפוש הסימון במשך שעה וחצי. הפעם, גם התיאור בספר לא עזר. בסופו של דבר, עלינו על גבעה גבוהה וירדנו אל התפצלות בכביש שסומנה על המפה. אחרי הליכה של זמן מה על הכביש, אכן מצאנו את הסימון. אין, אין עלינו! מה אני אגיד לכם? בתנאים מסוימים, גם סימון בודד על עץ נראה כמו ציוויליזצייה.
בעקבות הסימון ירדנו לתוך נחל קניוני וכאן התחילו ההרפתקאות האמיתיות. עד עכשיו- זה היה קייטנה, "טיול לילדות". הסימון הוביל אותנו בין קיר אחד לשני, חוצים את הנחל אינספור פעמים, מתמרנים בין האבנים, נזהרים שלא להחליק ולהרטב מהמים הקפואים. ושוב, טיפוס על קיר אנכי, שתי רגליים ושתי ידיים חזקות אוחזות חזק בסלעים, עולים למעלה, יורדים, חוצים את הנהר, לא מפה, משם יותר טוב, לא.. בוא משם.. ואז.. הדובדבן שבקצפת: הסימון הוביל אותנו לחציית הנהר במקום שאי אפשר שלא להרטב. אין דרך אחרת. חייבים לעשות את זה. החלטנו על טכניקה מתוחכמת במיוחד: חלצנו נעליים, פשטנו מכנסיים ובתוך מי הקרח העברנו את התיקים והנעליים שלנו בשרשרת. קטע של מטר וחצי בארבעים דקות! אחר כך השביל המשיך לתזז אותנו בין הקירות, עולים, יורדים, חוצים ושוב..הייתי רוצה להגיד שהקטע בנחל הקניוני והיפה היה שווה את המאמץ הזה, אבל כמויות הטינופת שנסחפות אליו עם הזרם די מקלקלות את ההנאה..
אחרי כחמש שעות בנחל יצאנו ממנו, מותשים. עשינו זאת! המשכנו ללכת עוד קצת, ממלאים מים מהמעיין הנובע בדרך, חונים לקמפינג בהמשך המסלול, ביער אורנים יפהפה. עושים מתיחות, מחסלים את מה שנשאר בתיקים: כיכר לחם, כמה קופסאות שימורים, כמה פרוסות גבנ"צ. מחר מגיעים אל הכפר סופרהילר, שם נצטייד ליום הליכה נוסף.
בבוקר התחלנו ללכת בשביל הרגוע שהוביל לכפר. לפנינו נפרש הנוף היפה בעולם: שדות, כרי דשא, יערות והרים מושלגים באופק. לאט לאט מתגלים בתי הכפר הישנים, הפרות והכבשים. התקרבנו, נכנסנו פנימה, הכפריים העובדים בגינה מברכים אותנו בחיוך לשלום. "מרהבה..מרהבה". עצרנו ליד חנות המכולת, שנראה היה שהיא סגורה. בחור מבוגר רץ לעזרתינו. מצלצל בפעמון, צועק משהו בטורקית. בחורה זורקת לו מפתח מהחלון, כנראה הבת שלו. כמה מדפים בתוך מבנה ישן, חשוך ולא מרוצף. לקחנו כמה דברים כדי להמשיך במסלול, עד סוף היום.
יוצאים מהכפר, עוברים דרך יער ארזים, אחר כך אורנים, בין לבין שוב מתגלים ההרים המושלגים. שטח מרעה ענקי. הרועה הצעיר קורא לנו. מנסה לתקשר איתנו בטורקית ובתנועות ידיים. אנחנו אומרים לו לאן אנחנו הולכים והוא מצביע לכיוון. הוא מכיר את השביל. הוא לא מופתע לראות אותנו. מאיפה אתם? שוב כדי להיות בטוחים הולכים על ספרד. "ברצלונה מסי!!" "כן,כן בטח.." ממשיכים הלאה.
עולים על פס אחד, אחר כך עוד אחד. הגענו אל כפר קטן נוסף. תרנוגולות וילדים רצים. כמו בסרט של קוסטוריצה. כמו הכפר של בוראט. יוצאים ממנו אל שביל שמוביל למטעי תפוחים. מסיימים בכביש ונוסעים חזרה לאאורדיר.
יש דברים שקשה להעביר בתמונות ובמילים, כמו למשל קונצרט ציפורי השיר שזכינו לו בכל בוקר, לאורך המסלול, ההרגשה העילאית אחרי כל טיפוס כשמשקיפים על הנוף. הרגשת החופש בהליכה עם תיק על הגב, אוהל ושק שינה, בתוך שדה של פרחי- בר. מזל שהריח שהיה לנו בסוף במסלול לא עובר דרך התמונות, ואני גם לא אנסה לתאר אותו..