לקייה- לשון יבשה בדרום מערב טורקייה השוכנת לחופו של הים התיכון, שהייתה בעבר ארצם של העם הליקי, היא חבל ארץ יפהפה. החלטנו לצאת לטרק של שלושה ימים, חלק קטן מאוד ממסלול בן 500 ק"מ שנקרא, למרבה ההפתעה, "הדרך הליקית".
מפטהיה, עיר נמל קטנה, לקחנו דולומוש (מונית שירות) לקאבאק- כפר קטנטן על צלע הר שלרגליו חוף ים קסום. משם התחלנו לעלות אל הכפר אלינג'ה. ארבע שעות של עלייה הזכירו לי כמה אני לא בכושר.. מדי פעם עצרנו, מזיעים ומתנשמים כדי לצפות בנוף המרהיב הנשקף מתוך היער.
"הדרך הליקית" מסומנת באדום- לבן לכל אורכה וגם ב"איקסים" שפירושם "טעיתם בדרך!"-לסהרורים כמונו..
קצת לפני שהגענו לכפר ראינו שלטים שהובילו לפנסיון. עקבנו אחריהם בשביל שנכנס לתוך היער (ממש כמו עמי ותמי), והגענו לבית די חדש יחסית, אבל במקום מכשפה קיבלה את פנינו בעלת הפנסיון המקסימה..
באנגלית מגומגמת היא הסבירה שהפנסיון שלהם עדיין לא מוכן, אבל היא הציעה לנו לישון אצלם. היא מאוד התרגשה שהחלטנו לבוא בעיקבות השלטים. מסתבר שהיא ובעלה סימנו את הדרך אל הבית שלהם יומיים קודם לכן, ואנחנו האורחים הראשונים שלהם. איזה כיף להיות ה "סיפתח" של כזה מקום! קבלת הפנים הייתה כל כך לבבית, הם דאגו שנרגיש נוח, ואפילו בישלו בשבילנו ארוחת ערב..
למחרת נפרדנו מהם והמשכנו במסלול שלנו, אל קאבאק החוף. אחרי שעתיים של ירידה הגענו אל החוף המקסים. המיים היו קרים למדי- אלכס בכל זאת הצליח לשחות קצת..
בעלייה מקאבאק התגלו עוד ועוד כפרי בונגלוסים, שנמצאים ממש על "הדרך הליקית".
המשכנו בדרכינו אל תוך שדות הפרחים, נהנים מנופי הים וזמזום הדבורים, והגענו אל "עמק הפרפרים". שמו של העמק ניתן לו על שם פרפר מסוג מסוים שנמצא שם, אבל חוץ ממנו יש שם עוד המון פרפרים, מכל מיני צבעים!
הגענו את הכפר פרלייה, בעמק, לפנסיון שנקרא "ג'ורג'- האוס". לג'ורג' יש כנראה הרבה מזל: הבית שלו נמצא על אחד הצוקים המשקיפים לעמק, והשקיעה מהבית שלו, שהוא למעשה פנסיון רחב ידיים, היא מהיפות בעולם!
הכניסה לפרלייה
ג'ורג' האוס
הכנות לארוחת הערב המשותפת..
השקיעה שהבטחתי
מפרלייה המשכנו אל סוף המסלול, לכיוון הכפר אובלג'יק. את הנופים המרהיבים ביותר שמרנו לסוף:
אינספור לגונות, איים קטנים ומפרצונים שרואים ממבט- על. ולאורך הדרך ליוו אותנו הפרפרים מהעמק, ממש כמו בתוך ציור..
מאובלג'יק חזרנו באוטובוס לפטהייה,עם שרירים תפוסים אבל הרבה שמחה בלב…
למחרת לקחנו אוטובוס לאולימפוס. ירד גשם כשהגענו. בין ענני הערפל הסמיכים התגלה לנו כפר- בונגלסים יפהפיה על לגדולתיו של פלג נחל.
אולימפוס היא סוג של סיני. כפר קטן, בתי- עץ, חוף ים, הרים סביב, תרמילאים, מכולת קטנה, וים של פינוקים.. בעלי הגסט- האוס כל כך נחמדים, ובערב יושבים כולם כמו בחדר אוכל בקיבוץ, ואוכלים אוכל מעולה.
למחרת הלכנו לאתר העתיקות. זוכרים את אפסוס, מהפוסט הקודם? ובכן, באולימפוס נמצאים השרידים הליקים והרומים בין צמחייה פרועה, בתוך יער. יד אדם טרם נגעה כאן. כלומר, יש כאן מבקרים, אבל האבנים המסותתות נשארו כך מבלי שאף אחד ניקה אותם מהטחב, אף אחד לא ניסה לשחזר שום דבר. כמו שהעתיקות נשארו, כך מצאנו אותם אנחנו. נחל הנשפך לים התיכון ומשני עבריו פזורים שרידיה של עיר עתיקה: תיאטרון, חמאם, כנסייה וקברים. אפשר לשוטט שעות בתוך היער הזה!
בערב אירגן בעל הגסט האוס נסיעה לחימרה. אחרי 40 דקות של נסיעה במיניבוס מלא בתיירות אמריקאיות בנות 18 (דמיינו איזה כיף..!), הגענו אל ההר. מתוך ההר פורץ גז טבעי ויוצא החוצה בצורת להבות של אש- תמיד. כך זה נמשך כבר 3,000 שנה! אומרים, שהאש הולכת ונחלשת עם הזמן. כלומר, בעבר המצב היה מרשים הרבה יותר. המקומיים הקדמונים ייחסו את הלהבות למפלצת יורקת- אש, כיום יודעים שזה גז שנפלט מהאדמה וגורם לדליקות.
כ-10 מדורות, ממש כמו בל"ג בעומר, על מדרון ההר.. מדהים!
אחרי יומיים באולימפוס, שוב חוזרים על מהשפט הנדוש:" יאוו היינו נשארים כאן שבוע". שוב אורזים את התיקים, שוב נפרדים, נוסעים ליעד הבא. איארדיר. עיירה קטנה ב"אזור האגמים".