שיאן וחואה שאן

אחרי 20,000 קילומטר של נסיעה ממינכן לאוורסט, היה מאוד מוזר לעלות פתאום על מטוס. לעבור את כברת הדרך מלאסה לשיאן תוך שעתיים בלבד. אין נוף בדרך, או אינסוף זמן לקרוא, לנסות לישון או סתם לחשוב. זהו, עלינו על המטוס וכבר הגענו. נראה לי שרק אז הבנתי את המשמעות הגדולה של הנסיעה העצומה שעשינו.

שיאן היא עיר ענקית במרכז סין, ובמבט ראשון היא נראית עיר מודרנית לכל דבר: כבישים סואנים, נהגים שלא עוצרים במעברי חצייה, אוטובוסים מפוצצים, קניונים, חנויות, פגודות בלי סוף והמון המון סינים.

בחום בלתי נסבל מיהרנו אל ההוסטל. נחיתה יותר רכה מזאת לא יכלנו לבקש: חצר פנימית מלאה תרמילאים, קפה- מסעדה עם אוכל מעולה, ספרייה, ספות נוחות, בבר של ההוסטל נערכות מסיבות עם מוסיקה חייה, ציורים של דגלים מכל המדינות בעולם, צוות ההוסטל הכי חמוד בעולם ונסיעות מאורגנות לכל האתרים סביב שיאן. בקיצור, קייטנה.

סדנת דאמפלינג בהוסטל..

האתר הראשון אליו נסענו במסגרת "הקייטנה" של ההוסטל היה ה"טרה קוטה"- אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בסין. נסענו אל האתר עם קבוצה של תרמילאים מ"קייטנת ההוסטל", עם מיניבוס ממוזג ומדריכה סינית מצחיקה- שמה ג'אג'א. וכמו בכל קייטנה, בדרך היו "משחקים ומורל", ג'אג'א דאגה להצחיק אותנו כמו שצריך. דיברה ודיברה בלי הפסקה, באנגלית עם מבטא סיני טיפוסי, כשכל משפט מתחיל ב" הלו, הלו אקסיוז מי" ונגמר ב "ממממ" מחוייך, תוך כדי סגירת העיניים והינהון מרוצה, מחווה סינית טיפוסית, כך הסתבר לנו לאט לאט. אחרי נסיעה קצרה שבמהלכה "כולם כבר הכירו את כולם, מאיפה הם ומה החייה האהובה עליהם", הגענו אל האתר. צבא שלם של חיילים מחרס שנקברו ביחד עם הקיסר הראשון שאיחד את סין, צ'ין שה- חואנג. הקיסר האמין שגם אחרי מותו הוא ימשיך לשלוט בסין ודאג לצבא שלם, על סוסיו, נשקו ואנשיו, שישמור עליו, עם הפנים מזרחה, בעת מנוחתו בקבר.

כל אחד מאלפי העבדים שעבדו בשבילו פיסל חייל בגודל טבעי מצבא חיילי החרס, ומיד אחר כך נרצח על ידי הקיסר, בדרכים סיניות מקוריות שאני לא חושבת שאתם רוצים לדעת.בואו נגיד שהסינים זכו  בביטוי "עינויים סיניים" ביושר 🙂



אלפי חיילי הטרה קוטה. אין שני חיילים עם פנים זהות.

חיילי החרס שנמצאו בשלומתם, או כמעט בשלומותם, הועברו לווטרינות מצוחצחות, אחרים נמצאים בתהליך של שיחזור, וחלקם, בעצם רובם, נמצאים עדיין בחתיכות בתוך האדמה, באתר החפירות. לדעתי זה החלק הכי מעניין ומרגש באתר: חתיכות מקוריות של חיילי החרס ששוכבים 2200 שנה באדמה, שנחשפו וטרם עברו שיחזור מאסיבי.

תוך כדי סיור במוזיאון הענק והמושקע שבנתה ממשלת סין סביב הממצא בארכיאולוגי המדהים הזה, ג'אג'א סיפרה לנו "כמה דברים פיקאנטיים" על גילוי צבא חיילי החרס. גילו אותו כמה חקלאים מקומיים בערך לפני 30 שנה, בזמן שחפרו באדמה על מנת לבנות באר מיים להשקיית השטחים שלהם. לאחר שהם גילו  אותם ממשלת סין נישלה אותם מאדמתם כדי להמשיך במיזם הארכיאולוגי, וכפיצוי נתנה לכל אחד מהם כ-10 יואן. (בערך 5 שקלים). כמובן שג'א'ג'א סיפרה את כל זה ללא כל ביקורת או ציניות מצידה. אני לא יודעת באמת מה היא חושבת על זה, בכל מקרה זה ממש לא משנה. נראה שהסיניים לא יגידו מילה אחת שעלולה להשתמע כביקורת כלפי הממשלה שלהם, וזה ברור למה. אבל את ההפתעה האמיתית, את הדוגמה הנוראית ביותר לאכזריותה של ממשלת סין ג'אג'א שמרה לסוף.

בחנות המזכרות תלוי היה פוסטר ענק של חקלאי מצביע על צבא חיילי החרס. הייתה זו תמונתו של יאנג שינמן, אחד החקלאים שגילו את הצבא. ג'אג'א הסבה את תשומת ליבנו לכיוון התמונה. חשבתי שהיא מתכוונת להראות לנו את תמונתו של החקלאי ולספר שוב על כמה שהבחור נהיה "כוכב" בסין, נפגש עם קלינטון וכו'. אבל לא. זה היה הרבה יותר מזה. מתחת לפוסטר ישב בחור כבן 80, עם ערמת ספרים וחתם עליהם. ממשלת סין סידרה ליאנג שינמן "עבודה מכובדת". כמו מיצג מוזאוני שינמן יושב בחנות המזכרות, יושב ומסתכל על הלונה פארק שנבנה סביב צבא חיילי החרס, בשטח החקלאי שלו. ואני.. כמעט היו לי דמעות בעיניים. הדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה, שאני בטוחה שהסיניים חושבים שזה חמוד, להושיב אותו ככה לחתום על ספרים. ג'אג'א חושבת שזה חמוד ומצחיק.. יאנג שינמן נראה לי כאדם עייף, רזה ומסכן, שקיבל 10 יואן מממשלתו כפיצוי על נישולו מאדמתו, והיום לא נשאר לו כלום אלא לשבת בחנות מזכרות כחיית מחמד, עם שלט "נא לא לצלם".

למחרת במסגרת "הקייטנה" נסענו לראות את קברו של הקיסר ג'ינגדי. בניגוד לקודמו, ג'נגדי בחר להיקבר עם פסלים קטנים מחרס שמסמלים את אנשי החצר, החיות, כרכרות וכלים. למעשה הוא יצר את חצרו, רק באופן מוקטן, כדי שתשמש אותו בתקופת שלטונו לאחר מותו.

מופע הולוגרמה על חיי הקיסר במוזיאון  הקיסר ג'ינדי

רכיבה על אופניים בשעות הערב הנעימות על חומות העיר שיאן נדמתה בעיני לתיאטרון ענק, שבו אני יושבת והתפאורה מסביבי מתחלפת. "מוסיקה סינית מסורתית" נשמעת מהרמקולים לאורך החומות (הסינים מתים על זה!), ואנחנו נהננו מהזדמנות לצפות בעיר במבט רגוע מלמעלה, בלי שנצטרך לפלס את דרכנו בהמון.


כמו בימים הטובים בתל אביב..



אחרי כמה ימים של מנוחה כזאת, לקחנו אוויר ונסענו לתחנת הרכבת של שיאן, כדי להגיע לחואה שאן, אחד מרכסי הגיר המרהיבים באיזור.

תחנת רכבת בעיר מרכזית בסין זו הרפתקה. 20 תורים שונים, כשבכל אחד יש בערך 50 איש, ואין מילה אחת באנגלית. אנחנו מהמרים על תור אחד. הקופאי מדבר אנגלית! זה באמת נס. אנחנו קונים כרטיס לחואה- שאן, לעוד שעתיים. עכשיו יש לנו שעתיים להעביר בתחנת הרכבת. באולם ההמתנה המלוכלך והרועש הוצאנו קלפים והתחלנו לשחק. הסינים סביבנו עשו את הדבר הסיני הטיפוסי ביותר: בהו בנו ממרחק אפס כאילו אנחנו עב"מים.

כשעלינו על הרכבת לחואה שאן התברר לנו שהקופאי שמכר לנו כרטיסים, זה שדיבר אנגלית והיה אמור להבין מה זה "טודיי", מחר לנו כרטיסים למחר. מה נעשה? מסתבר שלפעמים, להיות תיירים פעורים שלא מבינים מילה בסינית, זה יתרון. אני הולכת לסדרן עם הכרטיסים למחר ומסבירה לו באנגלית את הבעיה. ביקשנו כרטיסים להיום.. מכרו לנו למחר.. אבל מחר אנחנו כבר נוסעים, אתה מבין? אפשר לנסוע היום בכל זאת?

הסדרן, שכמובן לא מבין מילה ממה שאמרתי פשוט מושיב אותנו בספסל פנוי. אין לו כח להתעסק איתנו..

כשהגענו לחואה שאן גילינו שוב, מה שכבר ידענו מביקור באתרים בסין: הסיניים אוהבים את אתרי התיירות שלהם נקיים, מצוחצחים, ומסודרים עד הפרט האחרון. כשמגיעים ל"מרכז המבקרים" של ההר, קונים כרטיס אוטובוס, ביחד עם כרטיס כניסה לשמורת הטבע. האוטובוס לוקח אותך עד לרכבל. משם אתה יכול לבחור אם לעלות אלפי מדרגות חצובות בסלע ברגל, או לנסוע ברכבל. כשיורדים מהרכבל (כבר הבנתם באיזו אופצייה בחרנו), ממשיכים לעלות עוד כשעתיים לפסגות השונות והמרהיבות של חואה שאן. בין "הפסגה הצפונית" ל"פסגה המזרחית" עוברים בפסגת "הדרקון הכחול" וכן הלאה. נוף אגדי ומיוחד של פסגות משוננות נשקף מלמעלה, ועם רדת החשכה המשכנו לעלות במדרגות, לאור אלפי הפנסים שלאורך השבילים, מקשיבים לצירצור הצרצרים ולצעקות התיירים המקומיים שהעדיפו גם הם לעשות את שארית הטיפוס בערב.


בית מלון על אחת מפסגות החואה- שאן..



זריחה בחואה שאן. אלפי המנעולים שנקשרים לאורך המעקה- סימן למזל, כנראה.



אחרי יומיים קסומים בחואה שאן אנחנו חוזרים לשיאן. בערב נעלה על רכבת לצ'נגדו, בירת המחוז סצ'ואן. הסטודנטים כנראה חזרו ללימודים והשגנו כרטיס נסיעה לרכבת בלי בעייה. נסיעה של 14 שעות נראית קצרה מאוד כשיש כרטיסים לקרון שינה ברכבת לילה..

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות על שיאן וחואה שאן

  1. מאת נעמי‏:

    אני כל כך נהנית לקרוא את החוויות שלכם, תמשיכו להנות מכל רגע!
    המנעולים באים בזוגות, זוגות אוהבים מחברים אותם ביחד לזוגיות ומזל, יש אתרים כאלה גם בקוריאה שבעצמה מושפעת מסין.
    נשיקות מכולנו ~

    • מאת דנה‏:

      תודה נעמי,
      כיף לשמוע שאת קוראת את הבלוג ונהנית.. הקטע של המנעולים.. בהרבה מקומות נתקלתי בזה. הם גם חורטים משהו על המנעולים האלה.. מאוד מעניין. נשיקות בחזרה!

      • מאת נעמי‏:

        הם חורטים את שמותיהם וברכות או תפילות, המנעולים באים בזוגות, אחד שלה ואחד שלו. יש סיכוי שתגיעו גם לקוריאה?
        מחכה שתגיעו ונוכל להתראות ולשמוע חוויות ~

        • מאת דנה‏:

          הי!! לא נגיע לקוריאה לצערי, לא בפעם הזאת בכל אופן. דיברנו עם אנשים שהיו ושם ושמענו סיפורים מדהימים. לוקח בערך חודש לארגן את הכניסה לשם כך שהפעם זה לא אפשרי אבל אם היינו חושבים על זה קצת קודם היינו שוקלים זאת בחיוב רב. אנחנו נגיע לארץ עוד פחות משבועיים ואז נוכל לפטפט בכיף!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *