תשכחו מהרכבת העתיקה, ההיא שבקושי זזה, שהייתה מלאה בברחשים ובמבריחי סיגריות שמשתעלים עליך בלי לשים יד. הרכבת מטביליסי ליריבן הייתה פינוק אמיתי. תא פרטי, רק לשנינו, עם מיטות נוחות ושקט. אין הברחת סיגריות ואין ביקורת דרכונים כל שניה. 12 שעות חלפו להן מהר ועם הזריחה זכינו לנוף המהמם של אררט. הגענו ליריבן.
אולי בגלל שהיה יום ראשון, אולי בגלל השעה המוקדמת ואולי משתי הסיבות יחד- כשירדנו מהרכבת הרחובות היו לגמרי ריקים. מדרחוב, חנויות ובתי קפה- הכל סגור עדיין. בנתיים מצאנו את ההוסטל אבל נאלצנו לחכות עד הצהריים שהחדר יתפנה. על ספסל ברחוב הריק אכלנו את הצידה שנשארה לנו מהרכבת. לאט לאט התחילו העניינים לזוז, אנחנו מתיישבים במקום נחמד ומזמינים שני קפוצ'ינו. המלצרית שואלת ברוסית "נטורל?". עכשיו התקלת אותנו. מה זה נטורל? ממתי קפה הוא נטורל? "כן" אנחנו עונים. שתביא נטורל. אחרי כמה דקות אנחנו מקבלים שתי כוסות עם קפה מ"אבקת קפוצ'ינו". אנחנו מזהים את הטעם הנוראי מהקיוסקים בטורקיה- שקיות קטנות של "נסטלה" עם נס קפה+ אבקת חלב+ סוכר מעורבבים. משהו שהיה צריך לצאת מהחוק מזמן.
יש אספרסו? אנחנו מנסים בכל זאת. כתוב בתפריט שיש אספרסו "לבצה". אנחנו כמעט מתחננים. לא אין. כתוב שיש אבל אין..
אנחנו ממשיכים ללכת.. נהיה חם. מגיעים לכנסייה חדשה יחסית ומתבוננים שעה ארוכה בטקס המיסה, יפה ומרתק. הקתדרלה של גרגורי הקדוש. בתור ארוך אל הכומר, מתקדמים לאט, מצטלבים, מקבלים את הלחם והברכה וממשיכים.
אנחנו חוזרים להוסטל, החדר כבר התפנה. שתי מיטות קומתיים בחלל פצפון בלי אף חלון. אנחנו חולקים את החדר עם צעיר הודי ועוד תייר בלתי מזוהה. זורקים את התיקים ושוקעים בשינה עמוקה. אחר הצהריים מתעוררים לחיים..הבוקר הזה היה מעייף. ממשיכים בחיפושים אחר הקפה. ליד ההוסטל אנחנו מגלים מסעדה איטלקית שנראית די מפוארת, עם קפה מעולה, כזה כמו שצריך. קפוצ'ינו, בלי שטויות. אנחנו מאושרים מהמציאה,אחר כך ממשיכים להסתובב בעיר ומגיעים למרכז חדש יחסית. יש הופעה של זמר מפורסם, המון אנשים מתקהלים. אחר כך אנחנו מוצאים גם מקום נחמד לבירה. מזמינים מהתפריט גם משהו לנשנש- מגיעות קציצות בשר מעולות, עם המון נענע ולימון. אחר כך מגיעות גם פרוסות בשר כבוש עם שיני שום בפנים.
מרוצים אנחנו חוזרים להוסטל, מתכננים לנסוע צפונה למחרת. אבל אלכס מתעורר עם צוואר תפוס ואנחנו נשארים בירבן. שוב מחפשים קפה, שוב מוצאים מקום עם שם איטלקי. קפה "ורונה". כבר החלטנו שאיטלקי כאן אומר קפה טוב, שוב אנחנו מזמינים שני קפוצ'ינו ושוב אנחנו מקבלים את האבקה המגעילה. מאוכזבים אנחנו חוזרים למסעדה האיטלקית שליד המלון ומחליטים להתפנק על ארוחה…
חוזרים להוסטל, מתישבים בלובי, שהוא למעשה במרתף, ופוגשים הרבה מטיילים. חלקם, כמונו, הגיעו לירבן בדרכם על דרך המשי. שומעים מכולם סיפורים על מקומות שהיינו בהם, וכאלה שעוד נהיה. אוספים פיסות אינפורמציה חשובות. ויזות, תחבורה ציבורית, מקומות שאסור להחמיץ..
הצואר התפוס השאיר אותנו בירבן ארבעה ימים, ואני לא הצלחתי להחליט מה אני חושבת על העיר הזאת. היא לא יפה, היא גם לא מאוד מכוערת. לא ממש חסר בה שום דבר , אבל גם אין בה יותר מדי.. יש בה הרבה בניינים חדשים, נטולי סגנון לחלוטין, אבל יש גם הרבה בלוקים סובייטים ישנים, פסלים, אנדרטאות. האנשים נחמדים ונורא שקטים. לא מתעצבנים ולא מעצבנים, הכל כזה רציני.
אחרי ארבעה ימים בהוסטל נטול חלונות אנחנו יוצאים סופסוף מירבן. לוקחים מרשרוטקה לאצ'מיאדזין- מתחם של כמה מבנים חשובים: כנסיה, מנזר גדול, מוזיאון ובו כתבי קודש ארמנים עתיקים, כתובים בכתב יד על גבי קלף, מעוטרים בזהב.
משם אנחנו ממשיכים לדיליג'אן. עיר ליד אגם סוואן, בצפון ארמניה. מקום מושלם, בלב צמחייה ירוקה ואויר צלול. נינה, בעלת הגסט האוס פינקה אותנו באוכל מדהים, ( כבר השגתי ממנה כמה מתכונים!) וודקה ביתית וקפה טורקי מעולה. דיליג'אן, שהייתה בעברה הסובייטי עיירת נופש לאמנים ויוצרים, נשארה מקום רגוע. ב"מרכז העיר" (כמה חנוית והמון נהגי מוניות משועממים) יש מוזיאון לאמנות מקומית. המדריכה של המוזיאון הסבירה לנו על הציורים והעבודות, שרובם נעשו בארמניה הסובייטית. כל אומן היה חייב לצייר מספר מסוים של ציורים בנושא מסוים, כל חודש. כן, זה נשמע כמו אגדה, אבל כך זה היה.
הבית של נינה בדיליג'אן. לא, התמונה לא עקומה, הבית באמת נוטה הצידה!
מונומנט- בטון טיפוסי לציון 50 שנה לארמניה הסוביטית, על רקע הנוף הפסטורלי
למחרת אנחנו נוסעים עם מישה, קרוב משפחה של נינה, לאגם פרזליץ'. הוא מסביר לנו על המבנים הסובייטים הרבים שאנחנו רואים בדרך. חלק גדול מהם היו למעשה בתי מלון של אמנים ויוצרים שבאו לאיזור לנוח ולשאוב השראה. מונומנטים ענקיים מבטון אפור על רקע הגבעות הירוקות בלי קשר בכלל לנוף. אבל נראה שמישה קצת מתגעגע לימים ההם, שבהם בנו בניינים, סללו כבישים, הרבה תיירים היו מגיעים ודיליג'אן הייתה עיר- נופש משגשגת.
אנחנו יורדים באגם ומתחילים ללכת לכיוון המנזר גושוונק. הדרך בוצית מאוד ואנחנו נכנסים לתוך יער מלא בפטריות, מכל הסוגים.
ממשיכים לקרחת יער עם נוף מקסים, ואחרי פיקניק קצר ממשיכים לתוך הכפר גוש. כמה בתי עץ ישנים, פרות, סוסים, עיזים. אני בטוחה שאנחנו לא התיירים הראשונים שנכנסים לכפר, ובכל זאת אנשים מסתכלים עלינו כאילו נפלנו מהירח. כאילו אנחנו האנשים הזרים היחידים שהם אי פעם ראו. רגע לפני שהגענו למנזר מזמין אותנו איש נחמד לשתות איתו ועם החבר שלו כוסית וודקה. לא יכלנו לסרב, ובנתיים התקבצו סביבנו כל הילדים..
גם במנזר גושוונק הפכנו לאטרקציה המקומית, ואפילו כמה ילדים ביקשו להצטלם עם אלכס. שלא יהיו טעויות.. מנזר גושוונק הוא אחד המקומות התיירותיים בארמניה. לא יודעת למה דווקא עלינו הם הסתכלו ככה..
מישה כבר חיכה לנו שם, כמו שקבענו איתו, ומשם נסענו למנזר הרהרצין.
למחרת אנחנו מתכננים ללכת למפל מים ליד דיליג'אן. הולכים על פסי הרכבת הישנים ונכנסים לשמורת הטבע היפהיפה. נפרדים מפסי הרכבת והולכים עם השביל אל היער. פטריות בכל מקום, הדרך לא מסומנת. אחרי שעה של חיפושים אחרי השביל אנחנו מוותרים על המפל וחוזרים על עקבותינו. רגע לפני שחוזרים לפסי הרכבת אנחנו עוצרים להפסקת לחם- עם- טחינה, ליד הנחל. מגיעה פרה, הרועה אחריה. שלום, הוא אומר ברוסית. מאיפה אתם? ישראל. אה.. אתם עם טוב. יש לי הרבה חברים מישראל. היו איתי בצבא, במולדובה. (הוא כנראה בילבל בין יהודים לישראלים. )יש לכם מספיק לחם? כן תודה.. אחרי שוידא שאנחנו בסדר ולא צריכים כלום, הוא הולך, עם השק שלו על הגב, קשור בחבל והפרה אחריו. אנחנו חוזרים לפסי הרכבת וממשיכים בדרך המקסימה. מתחיל לטפטף ואנחנו פונים לחזור לדילג'אן ושוב פוגשים את הרועה הנחמד. איפה אתם ישנים? הוא שואל הפעם. אצל נינה, אנחנו עונים. אם אין לה מקום תבואו אלי. הוא מזמין בנחמדות. זה בסדר, יש לה מקום. אנחנו אצלה כבר ארבעה ימים.
ארבעה ימים. הזמן פשוט טס לנו כאן. מחר, אנחנו מחליטים, ניסע לדבט קניון, ומשם נחזור לטביליסי.