דנה צלח

קספיאן הוסטל בבקו התרוקן מאנשים ואנחנו ארזנו את התיקים שלנו כדי לנסוע ברכבת לשקי. בעודנו צועדים לכיוון המטרו קרא לעברנו באנגלית תייר מבוגר: "הי, מאיפה אתם?" מופתעים מעצם השאלה, ענינו: "ישראל". התייר, שהיה עם עוד 3 אנשים, שהם, כך מסתבר, אשתו, בתו ובעלה, התחיל לצחוק. השלושה הסתכלו אחד על השני מופתעים אפילו יותר מאיתנו. אשתו התעשתה ראשונה, ובעברית שאלה אותנו "כן, ממש ככה?"

"איזה קטע" אנחנו ממלמלים ביננו. מה הסיכויים לפגוש באמצע בקו מטיילים ישראלים? אחרי שעשינו ביננו הכרות קצרה, מסתבר שהם לא מטיילים. שירה, הבת, ובעלה, ג'ף, מתנדבים באירגון האמריקאי peace corps ונמצאים באזרבג'אן כבר כמעט שנתיים. ההורים שלה באו מישראל לבקר אותם. (לא סתם מישראל- מתל אביב, רחוב ריינס, בערך שני בניינים מהבית שלנו!) כשהם שמעו שהיינו בבקו חמישה ימים הם כמעט התעלפו. "מה יש לעשות בבקו? אנחנו שונאים את בקו!" מיד הם הכינו לנו רשימה של מקומות מומלצים ושמות של חברהם המתנדבים. "וכשתגיעו לג'אר תחפשו גם את איסילדר. תגידו לו שאתם מכירים את ג'ף". איזה מזל היה לנו לפגוש אותם, ואיזה מזל היה לנו לזכור את ההמלצה הזאת. כי יומיים אחר כך, כשפגשנו  את איסלדאר ומשפחתו, כבר לא רצינו לעזוב את אזרבג'אן.

אחרי לילה ברכבת הגענו לשקי. עיר לא קטנה, אבל נראית כמו כפר קטן ומנומנם. בתים מתחבאים בין גבעות ירוקות, חנויות מפוזרות פה ושם, מסעדות ריקות מאנשים ובתי תה שלרגע נותנים הרגשה כאילו חזרנו לתורכיה. משם לקחנו ספק -אוטובוס ספק -מרשרוטקה לזאגטלה ומשם מרשרטקה לכפר ג'אר. 10 דקות נסיעה. מספיק זמן כדי שהילדים המקומיים שנוסעים איתנו יערכו לנו ראיון קצר באנגלית: "איך קוראים לך?" "לי קוראים… בן כמה אתה? מה שלומך?" אחר כך הם יחייכו אחד לשני, מבסוטים נורא, ירדו מהמרשרוטקה וינופפו לנו לשלום כאילו אנחנו חברים כבר כמה שנים. אנחנו אומרים לנהג שאנחנו צריכים את איסלדאר. הוא מוריד אותנו ליד שער צבעוני,  אבל איסלדאר לא נמצא. כבר אמצע היום והשמש לא מרחמת. אנחנו הולכים להוסטל "לאזאט", בכניסה לישוב. חם, מזיעים, זהו, אנחנו חושבים, התחיל הקיץ. "לאזאט", זה בעצם מתחם בונגלסים בשטח ירוק, בלב יער, עם נחל זורם ופרות רועות, ואם כל זה לא מספיק, עשן של "על האש" נישא באויר באופן קבוע. אנחנו מתמקמים באחת הציליות ומיד מזמינים אוכל. עוף שלם על האש עם תפוחי אדמה. אחרי שאנחנו מפרקים אותו לחלוטין אנחנו שואלים את האווה, בחורה מקסימה שמנהלת את האתר, אם היא מכירה את איסלדר. "בטח" היא עונה "הוא כל הזמן מארח אנשים" מיד היא מתנדבת להתקשר אליו. אחר כך אנחנו מתקשרים לג'סיקה, מתנדבת אמרקאית בג'אר, ששירה קישרה ביננו. קבענו להפגש איתה בערב בכניסה לפארק.

מרכז העיר שקי

מלון ה"קראוון סארי" בשקי

ג'אר

ג'סיקה וחברתה איירין מחכות בכניסה לפארק. שתי ילדות בנות עשרים, שנמצאות בג'אר שנה וחצי ומלמדות אנגלית. אנחנו מתיישבים באחד השולחנות בפארק "היידר אליאב", שנקרא על שם המנהיג האזרי הנערץ, מקושט בפסלים שלו, ומזמינים קומקום תה וארבע כוסות. לאזרים יש שיטה מאוד מעניינת לשתות את התה שלהם. תמיד הוא מוגש עם גבישי סוכר או סוכריות. במקום לשים סוכר ולערבב הם מחזיקים גביש סוכר בפה ושותים את התה דרכו. מדברים עם גסיקה ואיירין על התכנית ההתנדבותית שלהן, על אזרבייג'אן ועל ג'אר. פתאום, כאילו משום מקום, עננים מתחילים לטוס במהירות לכיווננו. כמו בסרט, רוח חזקה מעיפה את הכוסות וטיפות גשם ענקיות מתחילות לרדת. האנשים בפארק מתחילים לרוץ ואנחנו איתם. בהתחלה לאט, אחר כך מהר, תוך כדי צרחות מבוהלות. מוצאים מחסה, מצטופפים מתחת לסככה באחד הרחובות.  הרוח מתגברת, מעיפה את העלים במהירות מסחררת, כמו בסופת- הוריקן, שוברת ענפים, גשם חזק יורד ותוך שניה אנחנו כבר רטובים לגמרי. החשמל ברחוב הפסיק. הכביש הפך לנהר. הענפים השבורים נסחפים בזרם במהירות. אנחנו מחכים עוד קצת ביחד מתחת לסככה, וכשהרוח נרגעת אנחנו נפרדים, מצטערים שהפגישה היתה כל כך קצרה, אבל חשוך, קר, וכולנו רטובים לחלוטין. רצים בתוך המים, קופצים לתוך המונית הראשונה שמוצאים וחוזרים ל"לאזאט". הגדר נשברה וגם כמה עצים בדרך נפלו. האווה נורא דאגה, מחכה לנו עם פמוט ונר. שנים, היא אומרת, לא הייתה סערה כזאת.

למחרת אנחנו מתעוררים אחרי לא פחות משתים עשרה שעות שינה. היום יפה, השמש זורחת. מייבשת את הבגדים שתלינו בחוץ. ארוחת בוקר מאוחרת, ביצה רכה וסלט, פנקייקים דקיקים עם דבש. החיים יפים. האווה השיגה את אסילדאר. הוא מחכה לנו בבית שלו. אנחנו מתארגנים בעצלתיים. אורזים את התיקים, נפרדים, ועולים למעלה, לבית שלו. אשתו, בריליאנט,  כבר מחכה בחוץ, מקבלת אותנו בחום. מכניסה אותנו לביתם. הכל הם עשו בעצמם. עיטורי גבס, פרקט עץ, צבע, הכל מוקפד, עד הפרט האחרון. יושבים בחוץ, בחצר שלהם, עמוסה בעצי פרי, מסביב לשולחן מעץ ערמון שאיסלדר בנה. הם מספרים שהאנשים בג'אר, הם עם נפרד מהאזרים, מיעוט שחי במדינה עם שפה שונה. מדברים על הסערה שהייתה. הם מספרים בהתרגשות על השכן שעץ האגוז שלו נשבר אתמול, ובנס לא נפל על הבית, אלא לצד השני. אין חשמל עדיין ואיסלדר לא זוכר כזאת סערה כבר 30 שנה. השכן עם העץ אגוז מגיע לבקר, לוחץ את היד ומזמין אליו הביתה. אמא שלו חגגה אתמול 82 והיא רוצה להמשיך בחגיגות. "בואו לשתות משהו" הוא מבקש ואנחנו, כמו תמיד, לא יכולים לסרב. שרה, בתם בת השבע של איסילדאר ובריליאנט מצטרפת ואנחנו חוגגים ביחד. בהתחלה עם תה ועוגה, אחר כך וודקה ושולחן עמוס כל טוב: עלי גפן ממולאים, נתחי עוף בגזר, תבשיל כבד עם תפוחי אדמה, סלט מיונז, ירקות טריים. הצלחות והכוסות מתמלאות שוב ושוב, מאחלים לסבתא מזל טוב, והיא שמחה ואנרגטית מכולם, פוקדת על החוגגים למלא שוב את הכוסות, למלא שוב את הצלחות.

רואים את הקשת בשמים?

זוחלים יצאנו מהבית שלה, והיא נשקה לנו לשלום כשנפרדנו ממנה. "תבואו.." היא אומרת. היא  רוצה להמשיך את השמחה גם מחר.

למחרת בריליאנט אורזת לנו ארוחת צהריים ושקית עם אגוזי- מלך, ואנחנו הולכים לטייל עם רוסלן, בנם הבכור וחבריו, לבית הקברות העתיק של ג'אר. הדרך עולה בעלייה תלולה דרך יער קסום עם תותי- בר וריח עז של פטריות. רוסלן וחבריו הפרחחים מכתיבים את הקצב. אם אתה לא רוצה ללכת לאיבוד ביער, כדאי שתדביק אותם, והם הולכים מהר. אחרי שעתיים של הליכה- חצי- ריצה אנחנו מתחננים להפסקה. מפצחים את האגוזים באבנים. הכי טעימים בעולם. אגוזי מלך עם טעם של פקאן. ממשיכים עד לנביעת מים, ממלאים את הבקבוקים ואוכלים ביחד ארוחת צהריים. רוסלן והפרחחים לא נחים לרגע. אני מקנאה בהם על כמויות האנרגיה המטורפות, עושה רושם שהם לא התעיפו בכלל.

 

באותו ערב נמשכה הכנסת האורחים  בג'אר. גם הדוד של אסלדאר הזמין אותנו אליו, מבקש להכיר אותנו.

אשתו מצביעה על אוסף התמונות שעל הקיר, מספרת על בני משפחתה. אחר כך הם שואלים אותנו על ישראל, ועל ירושליים. הם היו בטוחים שתל אביב היא הבירה. ככה הם למדו בבית הספר, ואפילו הראו לנו את הספר שבו זה כתוב. ממש היו מוכנים להתערב איתנו על זה!

למחרת נפרדנו מאיסלדאר, מבטיחים לשלוח לו תמונות כשנגיע בחזרה לבקו. תכננו להגיע לכפר להיץ', שנמצא בלב ההרים. רצינו, ממש רצינו, לצאת לטרק של כמה ימים. בערב הגענו לשם, עייפים, אחרי שהחלפנו לא פחות משלושה אוטובוסים בדרך משובשת מאוד.

להיץ', כך הסתבר לנו לצערנו, בכלל לא מוכנה לתיירות. יש בה סוכנות נסיעות ויש בה אפילו מרכז מידע, אבל כשניסינו לברר על איזשהו מסלול רגלי בהרים הנפלאים שהיא מוקפת בהם, נתקלנו במשיכת כתפיים אדישה, ובחוסר ידע מוחלט של האנשים שאמורים לתת איזשהי אינפורמציה על מסלולים, סימון שבילים, מפות, מדריכי- טיולים וגסט- האוסים. במקום זה יש בלהיץ' לא מעט חנויות מזכרות ובית מלון חדש.

מאוכזבים התכוננו לעשות שוב את הדרך המתישה לבקו, תוהים בייאוש כמה זמן ייקח לנו להגיע ל"כספיאן- הוסטל", שבלי ששמנו לב, ובלי שבכלל רצינו,  הפך להיות "הבית" שלנו בבקו.