שעה התווכחנו עם נהג האוטובוס לגובא. הוא רצה שנשלם גם על התיקים. "אבל הם נכנסים לבגאז', הם לא תופסים מקום באוטובוס", ניסינו להסביר לו, אבל הוא התעקש שנקנה כרטיס נסיעה נוסף לכל תיק. סירבנו בתוקף ובסוף הוא התעצבן אבל נכנע. מגובא נסענו בדרך היפהפיה אל הכפר חינאליג. כשהגענו לא יכלנו לדבר. כפר נידח, כמה בתי אבן, נוף הררי עוצר נשימה וריח חזק של חווה. בחינאליג מצאנו את הבית של רחמן ואשתו הנמרצת גולבהאר. בית קטן, הכבשים בדיר מתחת לבית, השירותים- ביתן עץ רעוע בחוץ עם חור באדמה. גולבהאר לא מפסיקה לדבר עם עצמה, שלשת ילדיה הקטנים מציצים אלינו בבישנות מאחורי הדלת. רחמן לא נמצא עכשיו, הוא יגיע יותר מאוחר- היא מסבירה לנו בשפה שלה. בחינאליג מדברים קאטש- שפה שונה מאזרית, אבל רחמן מדבר רוסית, או לפחות רוסית בסיסית. כשהוא מגיע אנחנו מנסים לברר איתו איך אפשר לצאת כאן לטרק של כמה ימים. רצינו לשכור סוס ומדריך ולהגיע ברגל לכפר אחר, שנמצא כ-30 ק"מ מחינאליג. רחמן מסביר לנו שהדרך חסומה. הדרך נמצאת כ-30 ק"מ מהגבול הרוסי והחיילים לא נותנים לעבור שם. אנחנו מנסים לתכנן עם רחמן מסלול אחר של כמה ימים אבל כל אופציה ארוכה נראית יקרה בכל קנה מידה ואנחנו מתארגנים איתו לטיול יום קצר למחרת. גולבהאר, בפטפוט עם עצמה, ממהרת להגיש ארוחת ערב: מרק- כבש, לחם, גבינת כבשים ביתית וכוסות תה שמתמלאות שוב ושוב.
הילדים בחינאליג המציאו "טרמפולינה מאולתרת"
גולבאהר מסדרת מזרונים מצמר כבשים על הרצפה..
חליבת ערב..
למחרת אנחנו הולכים לטייל עם רחמן בין הגבעות שמקיפות את הכפר. הוא מוביל אותנו למאהל נוודים- חברים שלו , שבקיץ רועים את הצאן באיזור. פיתות דקיקות, גבינת כבשים, ירקות טריים, כוסברה, ריבות ביתיות והמון תה. מעבירים שם את השעות החמות וממשיכים. רחמן על הסוס ואנחנו אחריו. מגיעים לאש התמיד- גז שפורץ החוצה מהאדמה (ממש כמו בחימרה) ושומר על מדורה שדלוקה כל הזמן. רחמן מכין לנו תה ואחרי מנוחה קצרה מול הנוף אנחנו מתחילים לחזור לכיוון הכפר. בדרך פוגשים את חבריו הרועים, כל אחד לוחץ לנו יד ומספר קצת על עצמו:" כל השטח כאן הוא שלי" אומר אחד "לי יש 3000 ראש (כבשים)" אומר אחר. אנחנו מהנהנים, לא יודעים מה מתוך כל זה אמיתי..
רחמן, חבר של רחמן וביתו היפהפיה אוספים עלים לתה..
חזרנו אל הכפר בערב, מאושרים. כל כך הרבה ראינו היום. גולבהאר מקבלת אותנו, עם הפטפוט העליז והתה הנצחי, אחר כך מרק- כבש, אורז מבושל בחמאה וגבינת הכבשים הביתית. "המקלחת מוכנה, יש מים חמים" רחמן אומר. מקלחת. זה רעיון לא רע בכלל, אנחנו חושבים. למחרת בבוקר אנחנו אורזים את התיקים. תה אחרון, ארוחת-בוקר- לחם-עם-גבינת כבשים אחרונה. אנחנו רוצים לשלם לרחמן, רגע שעולים על הניבה שתיקח אותנו בחזרה לגובא. מגישים לרחמן את הסכום שסיכמנו עליו, סכום לא קטן בכל סדר גודל. כאילו משום מקום, רחמן מבקש תוספת תשלום על המקלחת. היינו כל כך מופתעים שלא יכלנו לענות ופשוט שילמנו. הרבה אנשים ניסו "לסחוט" אותנו כאן. נהגי מוניות שביקשו פי 100 (פי 100!!) ממחיר נסיעה סטנדרטית, פרובדניצה בקרון הרכבת שהגישה לנו תה ואחר כך ביקשה סכום פרוע עליו, נהג אוטובוס שזרק אותנו בכיוון ההפוך מהמקום שהסברנו לו שאנחנו צריכים, נהגי מונית שחסמו את הכניסה לאוטובוס אחרי שלא הסכמנו לנסוע איתם, ואפילו סוכן נסיעות ששיקר לנו בפנים, אבל לכל אלה מצאנו תשובות. תמיד התעקשנו, אף פעם לא ויתרנו, כי היינו מוכנים לזה. אבל עכשיו, מול רחמן ואשתו גולבאהר לא היו לנו מילים יותר. שילמנו, ושניה אחר כך הצטערנו. שניה אחר כך כבר היה לי הרבה מה להגיד. למשל, שהוא היה צריך להגיד שהמקלחת עולה כסף לפני שהשתמשנו בה. שמה שהוא עושה עכשיו רע לעסק שלו ורע לתיירות במדינה שלו. ושבכלל, יש דברים יותר חשובים מכסף. אבל כבר היה מאוחר מדי. עלינו על ה"ניבה" שתיקח אותנו בחזרה לגובא, מבטיחים לעצמנו שלא ניתן לדבר הקטן הזה להאפיל על החוויה הנפלאה שהייתה לנו בחינאליג.
כשהגענו לגובא נכנסנו לשכונה יהודית בשם "קרסנה יסלבודה". בשני בתי הכנסת התפללו כמה אנשים, זה היה בשבת. כששמעו שאנחנו מהארץ כל מה שהם אמרו היה "אהה" אדיש כזה, כאילו כל שבוע מגיעים אליהם מבקרים מישראל. זה היה די מוזר, מגוחך אפילו, לראות כמה ילדים אזרים חובשי כיפות מסתובבים סביבנו במעגלים באופניים בשבת וקוראים לעברנו ללא הפסקה "van dollar, van dollar"
יצאנו משם מהר, לתחנת האוטובוסים של גובא, מתיישבים באוטובוס הצפוף, מקווים שהפעם הנהג לא ימציא תעריף מיוחד לתיקים, ושוב יוצאים אל הדרך חזרה לבקו..