דנה צלח

ברגע שהויזה לאוזבקסטאן הייתה מוכנה, רצנו לנמל בבקו, כדי לקנות כרטיסים למעבורת שחוצה את הים הכספי לאקטאוו, קזחסטאן. לקנות כרטיסים למעבורת  לקח לנו "רק" יומיים, בזכות העובדה שאלכס מדבר רוסית. לא רוצה לדמיין איך מסתדרים אחרת. שאלנו שלושה אנשים שונים איפה קונים כרטיס, וכל אחד אמר משהו אחר. הימרנו על השלישי ונסענו בשני אוטובסים לנמל החדש. אחרי חצי שעה של הליכה בשמש הגענו למבנה סגור שהיה כתוב עליו "קופה- פתוח מתשע בבוקר עד שש בערב. הפסקת צהריים בין אחת לשתיים". השעה הייתה שתיים וחצי והדלת הייתה נעולה. לא פחות מ50 סוחרי מכוניות קזחיים עמדו כמעט על הדלת, מאיימים לשבור אותה. הם ניסו לערוך רשימה מסודרת של תור לקופה. "אנחנו לא מעבירים מכונית" אנחנו מסבירים להם. "אז אתם לא צריכים להרשם",אומר אחד "כן, אתם צריכים להרשם" אומר אחר, והשלישי בכלל אומר שאנחנו צריכים לקנות כרטיס מהנמל הישן. "אבל בנמל הישן אמרו לנו לבוא לכאן" אנחנו מסבירים בסבלנות "כן, אבל אתם לא מעבירים מכונית.." סוחרי המכוניות מתחילים להתווכח בינהם וקללות עסיסיות עפות באוויר. כבר שבוע, כך מסתבר לא הייתה מעבורת והם גרים במכוניות. "אז מתי המעבורת?" אנחנו מנסים לדלות מידע. "לא יודעים". לפחות על השאלה הזאת אין ויכוח. אף אחד לא יודע. השעה כבר 4 וחצי והקופה עדיין סגורה. החבר'ה עברו ל"שבועות" של "אף אחד לא יקנה כרטיס לפני, אני מוכן להרוג בשביל כרטיס", ואנחנו נכנעים כי אנחנו מבינים שגם אם יקרה נס והקופות יפתחו לשעה, כרטיס לא נצליח להשיג, אם אנחנו רוצים להישאר בחיים. למחרת אנחנו משכימים כדי להגיע לקופה בתשע. שוב חבורה של סוחרי מכוניות קזחיים מחכה, הפעם כולם עם חיוך של אושר על הפנים. יש מעבורת. מתי בדיוק? הם לא יודעים. אנחנו מחכים איתם שעתיים עד שהקופות נפתחות, בנתיים הם מספרים בדיחות, מתפוצצים מצחוק, ושרים שירים. יש מעבורת. הכל טוב. אחד מהם שואל אותנו בחיוך מאיפה אנחנו ואחרי רגע חוזר .."שלום" הוא אומר בעברית, מבסוט מעצמו נורא. ה" מנהיג" שעורך את הרשימה מבטיח לנו שיתן לנו להכנס לפניו. בסך הכל 15 אנשים לפנינו, בקטנה. הקופה נפתחה ב11 ושני שוטרים במדים "שמרו על הסדר". האחד, צעיר, תפקידו לפתוח ולסגור את הדלת, והשני, מבוגר יותר, תפקידו להעיף את מי שנכנס בלי תור ולצעוק על מי שטעה במילוי הטפסים המקודשים. בסך הכל 14 איש לפנינו, אבל כל אחד "נתקע" בפנים שעה ארוכה, כדי לקנות כרטיס. חם, שמש חזקה, ואם לא די בזה רוח מרגיזה מעיפה חול שחור, אבק וקליפות של גרעינים לתוך האוזניים, לאף, לתוך החולצה. בחמישה לאחת הגיע סופסוף תורנו ואז, בשיא הפשטות והאדישות, נסגר חלון הקופה בטריקה חזקה. הפסקת צהריים. לא האמנתי. התחננו. רק עוד שני כרטיסים..!! "תבואו אחרי שתיים. יש כרטיסים, אל תדאגו". הם אמרו בשלווה ויצאו מהבניין, דוחפים אותנו החוצה, בחזרה אל תור סוחרי המכוניות, שלא הבינו, ממש לא הבינו למה אני כל כך עצבנית. "מה קרה, דנה, הם העליבו אותך?" שואל הבחור שאמר לנו קודם "שלום.." מחייך.. הסתכלתי סביבי ולא האמנתי. כולם מאושרים. לאף אחד לא אכפת לחכות בשמש שעות בשביל כרטיס. העיקר שנוסעים.

הקופה נפתחה שוב בשלוש, ואנחנו קנינו במיטב כספינו שני כרטיסים למעבורת "היידר אליאב האקדמי" (על שם המנהיג האזרי). מתי המעבורת יוצאת? אנחנו שואלים בקופה. "אני לא נותנת אינפורמציה, תתקשרו לנמל הישן". "נו, בערך, עוד שעה? שעתיים? אנחנו מנסים בכל זאת.  "יש עוד לפחות שעתיים".  היא לא מתחייבת, ואנחנו פוצחים בריצה של "יציאת מצריים". שני אוטובוסים בחזרה להוסטל, עוברים בסופר, קונים אוכל שיספיק ליממה של הנסיעה, רצים במדרגות  למעלה ואורזים מהר את התיקים, פתק לחבר'ה מההוסטל "תודה על הכל, רצנו לסירה" ומונית לנמל הישן. חלילה לא לפספס את המעבורת. נכנסנו לתא הקטן שלנו. מסריח, מעופש והמזרונים מתפוררים. השירותים המשותפים מנצחים בלי למצמץ בתחרות "השירותים המצחינים בעולם" (נסו לדמיין משהו בסגנון הסרט "טריינספוטינג" ותכפילו את כמות הגועל). "אבל זה רק ליום אחד, אני אומרת לעצמי אז מה'כפת לי".. אנחנו מוציאים את הופלים והפיסטוקים שקנינו וחוגגים. נוסעים..!!!  אחרי שהועמסה, יצאנו לדרך ב4 לפנות בוקר. אחרי 5 שעות של נסיעה איטית המעבורת עוצרת. אפילו לא יצאנו ממפרץ בקו. "יש רוחות.. ואי אפשר להמשיך". לי הים נראה שקט ושטוח כמו פלטה, אבל המעבורת לא זזה למשך יממה. אנחנו מנסים להתעודד במשחק "דורק" של שעות, ורגע לפני שהתחלתי לספור כמה גרעיני תירס יש בקופסת שימורים ולכמה זמן הם יספיקו לשנינו, הלכנו לברר אם אפשר להשיג משהו לאכול על הספינה. החבר'ה הקזחיים מיד כיוונו אותנו לחדר האוכל. תמצית התפריט: שמן עם אורז/ שמן עם פסטה/ שמן עם כוסמת. חדר האוכל מתופעל על ידי צוות אזרי ממורמר וזועף, שאף על פי שאמור להגיש שלוש ארוחות ביום בחינם לנוסעי הספינה, עושה "טובה" שהוא זז. הם מגישים אוכל בטווח של עשר דקות שלא ידועות לאף אחד. כל יום השעה משתנה, ואם תגיע מוקדם מדי או מאוחר מדי מהשעה שהם החליטו, תמצא דלת נעולה.

כן, גם על הספינה האזרית השחיתות חוגגת. פעמים או שלוש הם ניסו לדרוש מאתנו לשלם על האוכל ואם מישהו העז לבקש מהם משהו הוא זכה לנאום של "נביחות".

אסדות נפט בים הכספי

למחרת המעבורת הרימה עוגן והחלה בנסיעה המיוחלת לכיוון אקטאו, ולשמחתנו לא היה גבול. התפללתי שהיא לא תעצור שוב עד שמגיעים. אלכס ישן רוב היום, בהשפעת כדורים נגד מחלת ים, ואני, נהנית מרעש הגלים ונדנודי הסירה מתפללת  "רק אל תעצרי…"

בלילה תוקף אותי סיוט. בחלום אני רואה את אורות הנמל, אבל העוגן למטה. המעבורת עוצרת. אני מתעוררת, המעבורת עדיין נוסעת ואני נרגעת, אבל לא להרבה זמן. כי אחרי שעה בערך, כשנמל  אקטאו  נראה באופק, הסיוט מתממש והמעבורת עוצרת מול חופי קזחסטאן, בתור ארוך של ספינות משא שהגיעו לפרוק מכוניות.

נסיעה שאמורה להמשך 18 שעות הפכה לסיוט של חמישה ימים. חמישה ימים בתא שנראה ומריח כמו אורוות סוסים, שירותים שכל כניסה או התקרבות אליהם מלווה בדפיקות לב חזקות, וצוות ספינה שכאלו כתוב לו על המצח: "ממש, אבל ממש לא אכפת לי משום דבר".

הרעש הטוב של הרמת העוגן, שבישר את תום הנסיעה, שימח את כל הנוסעים. כולם עלו על הסיפון, מחייכים, צופים בנמל המתקרב, מקשיבים להמנון קזחסטאן שמושמע ברקע (!) ברגע שהספינה עגנה ברציף.

עם המקלחת החמה במלון באקטאו, שטפנו מעצמנו את האבק, הזיעה והלכלוך מהשבוע האחרון, הקשה, ונהננו שוב מהציווליזציה. אקטאוו לא איכזבה, וקיבלה אותנו עם כל הפינוקים שחלמנו עליהם: אוכל טוב, קפה מעולה, מיטה נוחה, אנשים מחייכים, וקופות שפויות לכרטיסים לרכבת, כדי שנוכל כבר מחר להמשיך במסע שלנו, לאוזבקיסטן.

מתחתנים על החוף באקטאו

טקס זיכרון לחללי מלחמת העולם השניה באקטאו

מלא פינוקים