קרון השינה ברכבת הלילה שנסעה מאקטאו לבנאו היה מפוצץ עד אפס מקום, אבל לנו זה ממש לא הפריע, וישנו כמו בולי עץ. לא פחות מ-20 קרונות מלאים בנוסעים מכל הסוגים, עברו אלפי קילומטרים של מדבר שומם במשך כל הלילה. בבוקר החלפנו רכבת במטרה לחצות את הגבול ולהגיע לקונגרד, אוזבקיסטאן. גם הרכבת הזו היתה מלאה במשפחות מקומיות, וכבר בתחילת הנסיעה, עוד לפני שעברנו את גבול קזחסטן- אוזבקיסטאן, זכינו להכיר את שכיננו לתא בקרון, משפחה אוזבקית מכפר ליד טשקנט הבירה, שעושה את הדרך חזרה הביתה מביקור ברוסיה. שלושה ימים ברכבות, והם נראים מבסוטים נורא, נהנים מכל רגע. השולחן הקטן בקרון עמוס אוכל, על הספסל פרושה שמיכה ואפילו 2 כריות שהם הביאו, והילד בן השנה וחצי זוכה לפינוקים מכל הנוסעים האחרים בתא: מפצחים בשבילו גרעינים, נותנים לו ממתקים, ומשחקים איתו. אחרי 4 שעות של נסיעה הגענו למעבר הגבול, והרכבת התרוקנה מרוב הנוסעים, ומיד התמלאה שוב, הפעם ב"אוטוסטרדה" של רוכלים, שעברו עם מרכולתם מקצה אחד של הרכבת לקצה השני, ללא הפסקה. ממש שוק בלתי נדלה של אוכל מכל הסוגים (פלוב, לחמים שונים, נקניקים, סוכריות צבעוניות, פילמני, דגים מעושנים, כרוב ממולא, שישליק, יוגורט ועוד) שתיה (קולה, תה חם עם חלב בבקבוקי זכוכית, בירה קרה, ושתיה חריפה) צעצעים, בגדים, תרופות, טלפונים, בשמים, אביזרים לשיער, רמקולים, סרטים, מכונת גילוח חשמלית. חם ברכבת? יש אבטיח קר וגם גלידה. משעמם? יש חוברות תשבצים ואפילו עטים. צריך להחליף כסף? גם הchange מגיע עד אילך.
אנחנו, כמו שאר נוסעי הרכבת, נהנו מכל הפסטיבל, טעמנו פלוב אוסבקי אמיתי לראשונה, והחלפנו כסף בלי לקום מהכסא. השטר הגבוה ביותר כאן, ערכו כשקל וחצי, אז אין ברירה ומתחילים להסתובב עם "סטפות".
12 שעות של נסיעה בנוף מדברי, בלתי משתנה, מדי פעם רואים גמל או שניים דרך החלון- אבל בתוך ברכבת היה לנו שמח והנסיעה עברה בכיף.
כשהגענו לקונגראד עלינו על מונית משותפת, ביחד עם עוד שני אנשים, אבא ובן, שגרים בכפר ליד חיבא. האב, שדולה, עובד כנגר והם חוזרים הביתה אחרי שעבדו חודש בקזחסטאן. אחרי הכרות קצרה איתם, שדולה מזמין אותנו אליו הביתה. לא כל כך נעים לנו ואנחנו נבוכים קצת מהנדיבות, אבל הוא ממש מתעקש. חודש הוא לא היה בבית, מה הוא צריך אותנו על הראש שלו..? אבל הוא כבר הוא מתקשר לאשתו לספר לה על האורחים ואנחנו לא ידענו עד כמה שיחק לנו המזל. כשהגענו, השעה היתה כמעט אחת בלילה, אבל למרות השעה המאוחרת כל בני הבית חיכו בחוץ כדי לקבל את פנינו: אשתו של שדולה, אבא שלה, ביתם ובעלה, ואחרי קבלת הפנים החמה ישבנו כולם סביב השולחן העמוס מכל טוב ואכלנו ביחד פלוב נפלא, לחם טרי, סלט מהירקות בגינה, ענבים מהגפן שבחצר וכמובן תה שנמזג ללא הפסקה לצלוחיות קטנות.
למחרת הלכנו עם שדולה לטיול בשדות האורז שלו. לא תיארתי לעצמי שבארץ מדברית כל כך ניתן לגדל אורז, אבל כן, בין כל החלקות עוברות תעלות מים מהנהר הקרוב, והאורז גדל לו בנחת. קבלת הפנים החמה נמשכת גם פה, העובדים בשדות כולם מברכים אותנו, מתעניינים בבואנו ומבקשים להצטלם ביחד.
חזרנו אל הבית הקריר, לתה אחרון ופרידה משדולה ומשפחתו המקסימה. הם מזמינים אותנו להשאר אצלם במשך כל תקופת הטיול באוזבקסטן, אבל אנחנו רוצים להמשיך בטיול שלנו, ונפרדים מהם בהתרגשות. שדולה ואשתו מזמינים אותנו לחתונה של בנם בשנה הבאה, ואפילו לוקחים את הכתובת שלנו כדי לשלוח הזמנה בדואר. הסבא נותן לנו שני שטרות , וחותם עליהם ביד רועדת. למזכרת ולמזל, הוא אומר. בחיבוק גדול אנחנו נפרדים ועולים על המונית שתיקח אותנו לחיבא, לעיר העתיקה.
חיבא היא מעין "מוזיאון פתוח" של מסגדים מפוארים, שערים מרשימים, מינרטים גבוהים, חאנים, כולם מהווים תמונה מרשימה של בירת ממלכת כורזם העתיקה.
אחרי יום במוזיאון הפתוח של חיבא אנחנו נוסעים לבוכרא. בחצר הפנימית של הגסט האוס מקבלים אותנו בחמימות בעלי הבית המקסימים. תה, אבטיח קר, וריבת משמשים ביתית הכי טעימה בעולם.
לא יודעת למה, תמיד כששמעתי את השם בוכרא דמיינתי עיר שוקקת חיים, צבעונית, ומלאת אווירה. במקום זה קיבלה את פנינו עיר שקטה יחסית, די שוממת, מלאה בחנויות מזכרות ובמסעדות תיירותיות. אני בטוחה שיש בבוכרא עוד הרבה מה לראות, אם יוצאים קצת ממתחם העיר העתיקה ואתרי "דרך המשי" המפורסמים, אבל חם נורא, ואחרי יומיים של טיול באתריה המופלאים של העיר העתיקה אנחנו ממשיכים לסאמרקנד.
