סמרקאנד היא יעד מושלם בעיני. עיר גדולה, חיה ונושמת, בתוך מתחם העיר העתיקה וגם מחוצה לו. תושבי העיר מסתובבים להם בכל מקום, חלקם עוצרים אותך ברחוב, לשאול מאיפה אתה ולפטפט קצת, מתוך סקרנות וגם כי הם רוצים לשפר את האנגלית. אנחנו התמקמנו בגסט האוס טיפוסי, ממש במרכז העיר, עם חצר פנימית, מלאה בתרמילאים, בינהם הרבה רוכבי אופניים, שאין לי מושג איך הם עושים את זה בחום הזה. אנחנו נמסים מהנסיעות והליכות קצרות בתוך העיר, והם חוצים את המדבר באופניים..! הנושאים העיקריים לשיחה בקרב התרמילאים באוזבקיסטאן הם החיים הקשים שעושה המדינה לתייריה. מכתב ההזמנה המטופש הוא רק דוגמא אחת. חוץ מזה.. הכספומטים לא עובדים (טוב, ראיתם איזה "סטפות" הם צריכים להוציא אז לא פלא שהם לא עובדים), כדי להכנס לאתרים מסוימים צריך לשחד שוטר, וגולת הכותרת: לכל לילה שאתה נמצא באוזבקסטאן צריך להרשם במשרד ממשלתי מיוחד של אותה עיר שבה אתה נמצא. אז אם אתה ישן בגסט האוס או במלון זו לא בעיה, כי המלון רושם אותך, אבל אם החלטת לעשות קמפינג, או חלילה, לישון אצל חבר..?
אחרי הפסקת תה הלכנו לראות את הרגסטן- אחד האתרים המפורסמים של סמרקנד. כשנכנסנו למסגד נעתקה נשימתנו.
הכיפה המטורפת של המסגד. אני הכי אהבתי את העלים מזהב, אבל ההברקה כאן היא שזו לא באמת כיפה אלא אשליה אופטית!
למחרת קמנו בחמש בבוקר כדי להספיק לראות משהו לפני שהשמש מתחילה "לטגן" אותנו. הלכנו לשוק ואחר כך לבית הכנסת ברובע היהודי. אנשי הקהילה פתחו בפנינו את השער וקיבלו אותנו בחמימות, אחד מהם סיפר לנו שיש לו משפחה בארץ, אחרים הזמינו אותנו להצטרף לתפילה, אבל אנחנו נפרדנו מהם לשלום והמשכנו את הטיול בעיר העתיקה, מציצים בחטף לחצרות הפנימיות של בתי הקרקע, ממהרים, רוצים לראות עוד, יודעים שעוד שעה- שעתיים פשוט לא יהיה סיכוי לעזוב את החדר הממוזג.
שוק צבעוני ומלא אוירה
אחר הצהריים, כשמזג האויר נהיה קצת יותר שפוי הלכנו למתחם "שחיזינדה", שם קבורים רבים וחשובים, כמו בן דוד של הנביא מוחמד, קוסם אבן עאבס, ובני משפחותהם של כמה מהשליטים החשובים של "אימפריית טימור".
מתחם שנראה כמו עיר קטנה שבנויה מאריחים קטנטנים, מעוטרים בקפידה, ומתחברים לפאזל ענק של מבנים מושלמים. כל פרט קטנטן לחוד מדהים בפני עצמו, וביחד הם יוצרים תמונה מרהיבה ובלתי נתפסת. בערב המשכנו בטיול בעיר החדשה. בניינים גבוהים, כבישים סואנים, חנויות, מסעדות, אינטרנט- קפה. הכל כל כך זול, שזה ממש כבר לא נעים. קצת לפני שאנחנו מגיעים בחזרה למלון אנחנו עוברים בקבר המטורף של אמיר טימור, שליטה של האימפריה העתיקה, שבנה את סמרקנד, שהייתה בירתה.
אריחים מושלמים מודבקים זה לצד זה
קבר טימור
למחרת נפרדנו מסמרקנד היפהפייה, ועלינו על הרכבת לטשקנט, בירת אוזבקסטן. בתחנת הרכבת של טשקנט, חיכו לנו סשה ואשתו אירה (סשה הוא אח של חבר של אלכס והוא גר בטשקנט).
סשה ואירה המקסימים אירחו אותנו בביתם החם והמפנק, דאגו שנרגיש בבית, ועזרו לנו להתמצא בטשקנט הענקית, התנדבו להסיע אותנו למקומות שהיינו צריכים להגיע אליהם, וסיפרו לנו הרבה על העיר.
למחרת הגיעו הוריו של סשה לארוחת ערב. כשחזרנו אחר הצהריים מהסידורים הרבים שהיו לנו בעיר (ויזות, שוב, אלא מה) הם קיבלו אותנו בחיבוק ענק. הם מאוד התרגשו מהאורחים מישראל. מסתבר שאת הפלוב הטוב ביותר באוזבקסטאן אמא של סשה מכינה- ואני אפילו קיבלתי את המתכון!
ביום השלישי שלנו בטשקנט נסענו עם סשה למלון בעיר שבו אמורים לרשום את האורחים. כמעט שעה נסיעה בתוך העיר הענקית, ןכמעט עשר שיחות טלפון עם חברים מקומיים, וכשמצאנו את המקום, הסתבר שאנחנו כבר לא יכולים להרשם כי לא עשינו את זה מיד כשהגענו. (זאת אומרת, הם הסכימו לרשום אותנו אבל רק אם נחזור למחרת ונשלם מאה דולר כל אחד..) פשוט לא היה לנו כח להילחם בבירוקרטיה העקשנית. בלית ברירה נפרדנו מסשה ואירה והלכנו לגסט האוס, רק כדי שהלילות הבאים שלנו בטשקנט "יהיו רשומים".
קשה לי לסכם את החוויה הכללית שלי מאוזבקסטאן. אבל אם לסכם בכל זאת, הייתי אומרת שהאנשים מקסימים, מכניסי אורחים, חמים ופתוחים, שנאלצים להתמודד עם בירוקרטיה של מדינה שתקועה בעבר שלה, קשה, נוקשה, ומעמיסה מכשולים. עם מכתב הזמנה לכל תייר, רישום קפדני ומגוחך של כל לילה, שוטרים בכל פינה, מערימים קשיים, שואלים שאלות, ואחרי עשרה ימים שבהם ראיתי, אמנם לא הרבה, אבל מספיק, אני חושבת שאני יכולה להגיד תודה שהייתי כאן רק עוברת אורח.