היינו היחידים כשעברנו את הגבול אוזבקיסטאן- טאג'קיסטאן באויבק, והשוטרים לא בלבלו את המוח יותר מדי ונתנו לנו לעבור בנחת. משם עלינו על המונית הראשונה שמצאנו במדבר החום לעיר חוג'אנד, ומהר מצאנו את עצמנו, עם עוד 5 נוסעים, על הג'יפ שנוסע לדושנבה, הבירה. הנהג, חכים, סיפר לנו שהוא בכלל רופא, אבל כאן, בטאג'קיסטאן, השכר הוא 30 דולר לחודש ולכן הוא עובד כנהג. באמצע הדרך חכים והנוסעים התיישבו במסעדת דרכים טיפוסית שמגישה בשר על האש, מרק כבש ולחם, ואנחנו הצטרפנו אליהם. השעה הייתה כבר שבע בערב ונשארו לנו עוד כחמש שעות נסיעה.
חכים ושאר הנוסעים עזרו לנו למצוא את הגסט- האוס היחיד שבדושנבה, ואנחנו צנחנו מעולפים על המזרונים ששכבו מוצעים על הרצפה. למחרת הלכנו לטייל קצת בעיר. לא גדולה, ירוקה, יפה ולא מתיימרת, בילינו כמה שעות נחמדות בבירת טאג'יקיסטן, ומיהרנו לחזור לגסט האוס כי הנסיעה לעיר חורוג המתוכננת למחרת מתחילה ב5 וחצי בבוקר.
הנסיעה לחורוג הייתה אחת ההרפתקאות. נראה שהנהג, ילד בן 15 בערך, עושה את הנסיעה בפעם הראשונה. 16 שעות בדרכים לפנינו, והוא זוחל על 50 קמ"ש, לא מפספס אף בור בדרך, תמיד נכנס לתוכו, בכל הצטלבות הוא שואל את הנוסעים לאן לפנות, ובשלב מסוים, כשהוא התחיל "לנקר" מרוב עייפות, התחלתי ממש לרחם על הילד המסכן. הוא נאלץ לשלם במהלך הנסיעה ללא פחות מ-20 שוטרים שעמדו לאורךהדרך וגבו "דמי נסיעה" היישר לכיסם! בין קפיצה לקפיצה בג'יפ העמוס הסתכלנו דרך החלון- הנוף ממש עוצר נשימה, ולקראת חורוג אפילו זכינו לראות מהחלון את אפגניסטאן השכנה!
אל ה"פמיר לודג'" הגענו גם הפעם בליילה, מותשים מהנסיעה הארוכה. שוב, צנחנו מעולפים, הפעם למיטות (יש!) ובאותה תנוחה בדיוק שבה עצמנו עיניים, כך מצאנו את עצמנו בבוקר. כשיצאנו מהחדר הסתכלנו סביבנו והבנו שהגענו למקום הנכון: כ-20 תרמילאים רבצו להם בכל פינה, שותים בירות, מחליפים אינפורמציה, תולים כביסה. אנחנו התחלנו לחפש מידע על טרקים בפמיר ומצאנו מפה נחמדה אצל זוג ישראלים, אביעד ורות. אחרי עשר דקות החלטנו לצאת איתם ביחד לטרק. בהתחלה בזכות המפה, אחר כך גילינו גם שיש להם כמון, ואחר כך גם הבנו שהם פשוט מהממים 🙂
לא בזבזנו זמן והלכנו לקנות מצרכים לארבעה ימים: בשוק הקטנטן של חורוג קנינו הרבה ירקות, קמח, פסטה, והמון שום. גם כי אנחנו אוהבים וגם כי זה טוב נגד מחלת גבהים, ככה אומרים לפחות. אפילו ופלים מצאנו, לתה של הבוקר (אחר כך ראינו שהתוקף שלהם פג לפני שנה אבל למה להיות קטנוניים?)
מהשוק הלכנו לצפות בחגיגות לכבוד "אגא חאן"- מנהיג האיסמאילים הנערץ, זרם איסלאמי שיושבי הפמיר שייכים אליו.
החגיגות בחורוג נערכו ברחבה גדולה, על במה גבוהה בצד ניגנה להקה, ובאמצע הרחבה נערכו קרבות של אמנות לחימה מקומית. בכל פעם התחרו שני זוגות בו זמנית, לצד פרסים יקרי הערך שהוצגו לראווה: מכונית (כן, לא פחות ולא יותר), מקרר, קומקום חשמלי, שטיחים, תמונות של אגא חאן ועוד ועוד. לא נשארנו עד הסוף לראות מי זכה במכונית, הרעב התחיל להציק וחזרנו ל"פמיר לודג'" לבשל פסטה עם רוטב עגבניות על הגזייה הנפלאה שלנו.
למחרת נסענו ארבעתנו לכפר באצ'ור, משם מתחיל המסלול אל האגם שאליו תכננו להגיע. גם בכפר נערכות חגיגות לכבוד "אגא חאן" – הפעם החגיגות לבשו צורה אחרת. באחד מבתי הכפר הקטנים התכנסו כל יושבי הכפר, נשים, ילדים, זקנים, ולצלילי מוסיקה חיה רקדו כל זוג בתורו. כמובן שלנו, האורחים, לא ויתרו על הופעה, וכך לקחנו חלק פעיל בחגיגות.
למרות הפצרותהם של המארחים להשאר איתם לארוחה, לתה, לעוד ריקוד, נפרדנו מהם, מוקסמים מאופי החגיגות ומהכנסת האורחים, והתחלנו ללכת במסלול שהוביל אל מחוץ לכפר.
רק בערב גילנו שאנחנו הולכים בצד הלא נכון של הנחל. התחלנו לחזור לכיוון הכפר וחנינו לליילה לא רחוק ממנו. למחרת חזרנו לכפר והתחלנו שוב ללכת במסלול, הפעם לכיוון האגם שאליו תיכננו להגיע. הרי הפמיר לא מאכזבים ומציעים את הנוף הקסום והפסטורלי ביותר שהרים יכולים להציע. הולכים במדבר, ממלאים את הבקבוקים מערוצים שיוצאים מההר, מדי פעם עץ או שניים. אחר הצהריים המאוחרים פגשנו, למזלנו, את ספר, מדריך טיולים מקומי שליווה שתי תיירות מבלגייה, בדרכם חזרה לבאצ'ור. נפגשנו בדיוק בנקודה שבה צריך היה לחצות את הנהר ברגל, ואם לא היינו פוגשים אותו, לא הייתה לנו שום דרך לדעת איפה כדאי לחצות את הנהר. ספר מציע את עזרת החמור שלהם. אנחנו מסרבים בנימוס, כי אנחנו חושבים שלחצות את הנהר זה "בקטנה".. המים קפואים והאבנים כואבות, הרגליים רועדות אולי מקור ואולי מהפחד להסחף, אחד אחד עברנו את הנהר, צועקים לשמיים ונשבעים שבדרך חזרה, אם יהיה חמור, נעלה עליו. חנינו ללילה השני בגובה 3800 מטר. הלכנו כמעט 12 שעות ברציפות. העייפות וקשיי ההסתגלות לגובה הרב התחילו לתת את אותתיהם ואחרי ארוחת הערב אנחנו נכנסים לאוהלים.
בבוקר אנחנו מתגברים על הקור המקפיא עם תה ועם הופלים פגי- התוקף ומתחילים לעלות לאט לאט אל האגם שנמצא בגובה 4500 מטר. בדרך אנחנו מטמינים את התיקים וממשיכים לעלות ללא משקל על הגב, צעד אחר צעד, באיטיות רבה, נוגעים- לא- נוגעים בשלג.
הנה האגם, שצבעו במציאות טורקיז- עמוק!
הדרך חזור תמיד קלה יותר. לרדת תמיד קל יותר מאשר לעלות, וכשמדובר בגבהים כאלה, רק יורדים קצת וכבר מרגישים כמו בני- אדם שוב..
בצק לאפיית פיתות במדורה..
הגענו לבאצ'ור למחרת בערב. לא, לא היה חמור שחיכה לנו כדי לעזור לנו לחצות את הנהר, אבל עשינו את זה עם גרביים הפעם וזה ממש עזר..ספר, המדריך שפגשנו, אירח אותנו בביתו ואחר כך הקמנו את האוהלים שלנו אצלו בחצר. היינו האטרקצייה של הכפר כמובן. הוא וכל המשפחה שלו כל כך דאגו לנו, כל חמש דקות חזרו מהבית עם משהו אחר: מיים צלולים, תפוחי אדמה לבישול, לחם טרי וחם וכן אירחו לנו חברה כל הערב.
כשחצי כפר מלווה אותנו למכונית, נסענו ארבעתנו למחרת לעיירה מורגב.