הדרך למורגב עוברת בכביש- לא- תמיד- כביש שנקרא the pamir highway ואחרי כמה שעות של נסיעה עצרנו אצל קרובי משפחה של הנהג שגרים על הדרך. משפחה אחת לבד, גרה בבדידות מוחלטת, רק כדי לתחזק את הכביש. הם קיבלו אותנו כמיטב המסורת הפמירית, הכנסת אורחים חמה עם שירצ'אי (תה בחלב, מלח וחמאה. מוזר כמו שזה נשמע), ויוגורט ביתי.
אחר כך המשכנו עד למורגב, עיירה שנמצאת אמנם בתוך גבולות טאג'קיסטאן אך למעשה כל תושביה שייכים לעם הקירגיזי. אני כבר דימיינתי "עיירה". המקום דומה יותר למחנה- פליטים: כמה בתי אבן מתפוררים באמצע שומקום. ארבעתנו התמקמנו בגסט האוס- חדר נפרד לאורחים ומטבח משותף בתוך יורטה- מבנה נוודים קזאחי, ומיד רצנו לשוק כדי לארגן "ארוחת שבת".
השוק במורגב (אם אפשר לקרוא לו שוק..)
העיירה מורגב, שנמצאת על הרמה הפמירית בגובה 3400 מטר.
היורטה בגסט האוס
מבשלים לארוחת שבת
די השתלטנו להם על המטבח..
הבנות במשפחה שאירחה אותנו מכינות את הלחם המקומי. "לפיושקה".
ביום ראשון נפרדנו מרות ואביעד שהמשיכו לקירגיזסטאן, והלכנו לצפות במשחק ה"בוזקאשי" שנערך ברחבה מחוץ לעיירה. כל אנשי הכפר כבר חיכו שם, מצפים לתחילת המשחק, ומהר מאוד מצאנו את עצמנו צופים מרותקים במשחק: עז שנשחטה מבעוד מועד משמשת למעשה כ"כדור" והרוכבים על הסוסים חוטפים אותה בכוח זה מזה, משלימים הקפה על הסוס ומטיחים את גופת העז בכח על האדמה.
המשחק נמשך שעה ארוכה ולא בדיוק הבנו כמה- כמה או מי ניצח ומי הפסיד,אבל נראה היה שהצופים כולם, צעירים, מבוגרים, נשים וילדים,כמו "נשאבו" למשחק ועקבו אחרי הסוסים, שמדי פעם שינו כיוון בפתאומיות והחלו שועטים לכיוון הצופים, שברחו לכיוון אחר. היה מעניין, באמת.
זה המקום למצוא חתן!
העז השחוטה מוטחת על האדמה
הרוכבים חוטפים את העז זה לזה
ושוב מוטחת על האדמה
למחרת קמנו מוקדם, ארזנו את התיקים והתחלנו לחפש הסעה לאוש- קירגיזסטאן. אבל הכי מוקדם שהצלחנו לארגן היה למחרת בבוקר. כן, נושא התחבורה בפמיר לא ממש מסודר, ולפעמים לוקח יום שלם רק כדי לארגן אוטו שיקח אותך למחרת..
מוקדם עלינו לג'יפ, ממשיכים בpamir highway, בנסיעה איטית ויפהפיה, הפסגות המושלגות מלוות אותנו, עד למעבר הגבול טאג'יקסטאן- קירגיזסטאן. לא היו עוד מכוניות במעבר הגבול, ובכל זאת החצייה לקחה לנו שעתיים וחצי. הכל מתנהל בעצלתיים, באיטיות שלא תיאמן, אבל בתוך נוף כזה, זה בכלל לא אכפת..
רגע לפני שנדבקה לנו הבטן לגב באופן סופי, עצרנו אצל קרובי משפחה של אחת הנוסעות, להפסקת תה קצרה. אלכס ואני שכחנו את כל כללי הנימוס ופשוט טרפנו מכל הבא ליד: לחם, ריבה, בוטנים, אבטיח, פירות מיובשים ויוגורט.
קצת לפני שנכנסנו לאוש הנהג עצר בצד הכביש והתחיל לרחוץ ביסודיות את האוטו, סמוך לנהר. מסתבר, שיש חוק שאוסר להכניס מכוניות מלוכלכות לאוש. לא רק הנהג שלנו עבד במרץ על נקיון האוטו, לצד הדרך עמדו נהגים רבים ורחצו את המכוניות שלהם בשיא הרצינות..
זהו, הגענו לאוש, אחרי יום של נסיעה ארוכה בקצב איטי להחריד, הפסקות- תה ואוכל אצל מקומיים טובי לב, ודרך מדהימה שהתחילה במדבר הפאמירי, עברה דרך שדות מרעה ירוקים עם אינסוף יורטות וסוסים, ונגמרה באוש, עיר מאובקת שהכספומטים בה, כך מסתבר, ממש לא עובדים.