דנה צלח https://blog.danachef.co.il על דרך המשי Thu, 22 Sep 2011 06:10:43 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=4.9.24 מקאו, הונג קונג, סוף המסע https://blog.danachef.co.il/2011/09/22/%d7%9e%d7%a7%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2/ https://blog.danachef.co.il/2011/09/22/%d7%9e%d7%a7%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2/#respond Thu, 22 Sep 2011 06:10:43 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=2419 להמשיך לקרוא ]]> מסין הגענו למקאו הנוצצת באוטובוס קצר מגוואנגדז'או. מקאו נחשבת ל"מושבה פורטוגזית" בסין, אך למעשה היא יותר מכל בירת ההימורים של המזרח הרחוק. במבט ראשון מקאו נראתה לי כמו לאס וגאס. אוטובוסים חינם עומדים לרשות התיירים שמגיעים אל העיר הזאת, שנראית כמו לונה- פארק ענק. עלינו על אוטובוס- חינם אחד כזה, שלקח אותנו, עם התרמילים המאובקים, הג'ינס הקרוע,ה טי שירט וסנדלי השורש ישר לשטיחים המבריקים ולנברשות המנצנצות של אולם קאזינו ענק. מהר חיפשנו את הדרך החוצה, מנסים למשוך כמה שפחות תשומת לב..

מופע זיקוקים מרהיב במקאו

אחרי שמצאנו את ההוסטל שלנו, חדר קטנטן אותו חלקנו עם עוד כ-10 אנשים, הסתובבנו בין חנויות תכשיטים יקרות, כספומטים ובתי מלון. ישבנו בפאב , מעבירים ערב נחמד עם כמה מקומיים שמלמדים בבית הספר הפורטוגזי. מברזיל במקור, אחד מהם מקובה. דיברנו על סין ועל הסינים, יש להם כל מיני מינהגים שכנראה לעולם לא נבין. יורקים ברחוב, גם במקומות סגורים,  צועקים אחד לשני במקום לדבר, אוכלים בקולי- קולות ומסתכלים על זרים כאילו נפלו מהירח, ממש לא נעים לפעמים.  ידברו אליך בסינית בציפייה שתבין אותם. אנחנו צוחקים איתם, נהנים לחלוק את ה"תלונות" עם מישהו שיבין סופסוף. אני חושבת לעצמי שהסינים מאוד נחמדים בסך הכל, תמיד ניסו לעזור לנו. אבל התרבות השונה כל כך,והשפה הבלתי נתפסת,  לפעמים  מרחיקים אותנו מהם.
למחרת נסענו באוטובוס לכפר קולואן. במאה הקודמת הוא היה מקלט לשודדי הים האבודים. היום הוא נראה ככפר דייגים קטן וחמוד, ממש כמו כפר נופש קטן. במסעדה מקומית  אכלנו את אחת הארוחות הטובות ביותר לאחרונה. מנות פשוטות מהמטבח הפורטוגלי, דגים וירקות טריים, שמן זית משובח. אחר כך טיילנו לאורך החוף המקסים של האוקיינוס, כל כך הרבה שקט, מטרים ספורים מהעיר הנוצצת. אני מתקשה  להאמין באיזו נקודה על כדור הארץ אני נמצאת.

כנסייה פורטוגלית בקולואן

בבוקר הפלגנו במעבורת להונג קונג. בילינו חמישה ימים נפלאים עם חברים טובים, יעל ויהודה, שעברו לשם ללימודים ועבודה.

הונג קונג נהדרת. בניינים גבוהים, בתי קפה, חנויות, להדחק בהמון, לראות אומנות, גלריות, השראה. הסתובבנו שעות בין חנויות, מסעדות, בתי קפה ופאבים, נהנים מהעיר, מנסים להספיק כמה שיותר, לסחוט ממנה את הטיפה האחרונה לפני שעוזבים. הקצב של העיר הזאת כל כך מהיר, הכל רץ מול העיניים.. אלפי אנשים שונים  ברחוב העמוס, וברכבת התחתית בליל שפות מכל עבר. אנשים מכל הסוגים עוברים לידנו במהירות. הכל זז מהר והזמן עף. בילינו ארבעה ימים בקניות, אוכל טוב, בתי קפה.. מחליפים את הבגדים הבלויים בחדשים, כבר לא מרגישים כמו תרמילאים יותר. מקסימום בחופשה קצרה בחו"ל..לרגע נדמה  שלא היה מסע, ולא נסענו חצי גלובוס בדרכים- לא דרכים, לא עברנו 11 מדינות בדרך. מכאן הכל מרגיש כמו זיכרון רחוק.









ארוחת בוקר הונג- קונגית למופת..




 




עברה חצי שנה, נראה כאילו עזבנו את הבית אתמול אבל ראינו כל כך הרבה. מסע יבשתי מאירופה לסין שהושלם בשישה חודשים מצטמצם לו עכשיו ל12 שעות במטוס. קריאות המואזין בטורקיה, פעמוני הכנסיות בגיארגייה, מסיבת יום הולדת לסבתא בג'אר, קורבן כבש באלוורדי , אנשים מקסימים שפתחו לנו את ביתם. הרי הפאמיר, הרי הטיאן- שאן. יעל ויהודה בהונג- קונג. לכולם הבטחנו שנחזור לבקר.

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/09/22/%d7%9e%d7%a7%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%92-%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%a2/feed/ 0
קורס בישול בצ'נגדו ושייט בנהר היאנגדזה https://blog.danachef.co.il/2011/09/12/%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a1-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a6%d7%a0%d7%92%d7%93%d7%95-%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%98-%d7%91%d7%a0%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%93%d7%96%d7%94/ https://blog.danachef.co.il/2011/09/12/%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a1-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a6%d7%a0%d7%92%d7%93%d7%95-%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%98-%d7%91%d7%a0%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%93%d7%96%d7%94/#comments Mon, 12 Sep 2011 12:25:36 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=2308 להמשיך לקרוא ]]> צ'נגדו, בירת סצ'וואן, קיבלה אותנו עם מטרו חדש ומשוכלל, מהיר מאין כמוהו, יעיל, ברור ומעורר קנאה.

לטייל יותר מדי לא היה לנו כח. מזג האוויר ההפכפך, יום אחד חום איימים, יום אחד גשם זלעפות, הסיורים המודרכים הנהוגים דרך ההוסטלים והאופי התיירותי של האתרים הגדולים של סין- כל אלה גרמו לנו לרצות לנוח בהוסטל במשך כמה ימים.

כשהגענו להוסטל נתקלתי בשלט קטן וחמוד שמזמין לקורס בישול סצ'ואני במטבח הקטן של ההוסטל. לפני שהורדנו את התיקים, לפני שבכלל התמקמנו, מיהרתי להרשם אל "הקורס", כדי שלא יתפסו כל המקומות.

הייתי, מסתבר, התלמידה היחידה. ה"קורס" בן השעה היה בעצם שיעור פרטי שבו למדתי להכין טופו בסגנון סצ'ואני ונתחי חזיר עם בצל ירוק. כל כך נהנתי שביקשתי להשתתף ב"קורס" גם מחר וללמוד מנות חדשות.




למחרת למדתי להכין מנה מופלאה של עוף מוקפץ עם מלפפונים וגם חציל ברוטב סצ'ואן. ביקשתי שיעור גם למחרת. הצוות בהוסטל לא ממש הבין מאיפה "נפלתי" עליהם. אף אחד מהאורחים שלהם לא השתתף ביותר משיעור אחד, כנראה. אבל הסכימו בסוף.





ביום השלישי הקפצנו כרוב עם חומץ, והכנו פרייד רייז מעולה, בלי טיפה אחת של רוטב סויה! מה שמיוחד למטבח הסצ'ואני, כך שמתי לב מהמנות שהכנו, הוא פלפל סצ'ואני, שטעמו אינו רגיל והוא מרדים את הלשון, רוטב צ'ילי שזה בעצם פלפל צ'ילי גרוס בצורת משחה שמנונית, והרבה הרבה שמן. כל המנות פשוט טבעו בשמן. אבל אל דאגה, כבר הרצתי בראש את הגרסאות השפויות  יותר לכל העסק הזה.


בזמן שנשאר לנו בין שיעורי הבישול לרביצה המתמשכת, חרשנו את צ'נגדו לאורכה ולרוחבה עם המטרו המעולה. רחובות עתיקים משוחזרים, מרכזי קניות ענקיים, מקדשים, פארקים מקסימים ונעימים, מסעדות סיניות ומערביות, אוניברסיטה גדולה וירוקה, כל אלה רק חלק קטן מהכרך הענקי הזה.






אחרי חמישה ימים מפנקים בצ'נגדו נסענו לנהר יאנגדזה, אחד הנהרות הגדולים של סין. הרעיון היה להתחיל בוונדז'ו משם לשוט לוושן ולסיים בסכך שלושת הערוצים, הסכר הגדול בעולם. אלא שלטייל בסין באופן עצמאי וגם להצמד לאיזשהי תכנית זה.. איך להגיד? תמים. ברגע שעזבנו את צ'נגדו נעלמו השלטים באנגלית. אף אחד גם לא מדבר מילה אחת באנגלית. למזלנו הצטיידנו בפתקים בסינית מצוות ההוסטל בצ'נגדו. לקח לנו חצי יום להגיע לנמל המעבורות ועוד חצי יום כדי להבין שאין מעבורות היום. דילגנו על חלק מהנהר, נסענו באוטובוס. עד הערב חיפשנו מלון, אחרינו תור ארוך של ילדים, צוחקים ומתרגשים למראה הזרים עם התיקים שנקלעו לעיר שלהם. הם כמעט נכנסו איתנו לחדר. במלון ההתרגשות סביבנו נמשכת. הגיע צלם במיוחד כדי לצלם אותנו עם בעלת המלון! כאן העניינים כבר התחילו להסתדר.. אחד העובדים שדיבר אנגלית דאג לנו לכל האינפורמציה הדרושה כדי שנוכל לעלות למחרת על סירה אל הסכר.

נהר היאנגדז'ה

תמונה אחרונה עם הכובע. נשאר בנהר..




הסירה שטה במהירות עצומה, בין נופי הגבעות הירוקות שכל כך אופייניות לסין. הפסגות נוגעות בערפל, מדי פעם איזו פאגודה אדומה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו במרכז המבקרים של סכר שלושת הערוצים הענק.

מכאן המשכנו לתחנת הרכבת של ייצ'אנג. נסיעת ליילה לגונגדז'או. למעשה, אנחנו נפרדים היום מסין. מחר כבר נהיה במקאו, אי פורטוגלי במזרח הרחוק.

 

 

 

 

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/09/12/%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%a1-%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%a6%d7%a0%d7%92%d7%93%d7%95-%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%98-%d7%91%d7%a0%d7%94%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%92%d7%93%d7%96%d7%94/feed/ 1
שיאן וחואה שאן https://blog.danachef.co.il/2011/09/05/%d7%a9%d7%99%d7%90%d7%9f-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9f/ https://blog.danachef.co.il/2011/09/05/%d7%a9%d7%99%d7%90%d7%9f-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9f/#comments Mon, 05 Sep 2011 04:25:53 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=2200 להמשיך לקרוא ]]> אחרי 20,000 קילומטר של נסיעה ממינכן לאוורסט, היה מאוד מוזר לעלות פתאום על מטוס. לעבור את כברת הדרך מלאסה לשיאן תוך שעתיים בלבד. אין נוף בדרך, או אינסוף זמן לקרוא, לנסות לישון או סתם לחשוב. זהו, עלינו על המטוס וכבר הגענו. נראה לי שרק אז הבנתי את המשמעות הגדולה של הנסיעה העצומה שעשינו.

שיאן היא עיר ענקית במרכז סין, ובמבט ראשון היא נראית עיר מודרנית לכל דבר: כבישים סואנים, נהגים שלא עוצרים במעברי חצייה, אוטובוסים מפוצצים, קניונים, חנויות, פגודות בלי סוף והמון המון סינים.

בחום בלתי נסבל מיהרנו אל ההוסטל. נחיתה יותר רכה מזאת לא יכלנו לבקש: חצר פנימית מלאה תרמילאים, קפה- מסעדה עם אוכל מעולה, ספרייה, ספות נוחות, בבר של ההוסטל נערכות מסיבות עם מוסיקה חייה, ציורים של דגלים מכל המדינות בעולם, צוות ההוסטל הכי חמוד בעולם ונסיעות מאורגנות לכל האתרים סביב שיאן. בקיצור, קייטנה.

סדנת דאמפלינג בהוסטל..

האתר הראשון אליו נסענו במסגרת "הקייטנה" של ההוסטל היה ה"טרה קוטה"- אחד מאתרי התיירות הפופולריים ביותר בסין. נסענו אל האתר עם קבוצה של תרמילאים מ"קייטנת ההוסטל", עם מיניבוס ממוזג ומדריכה סינית מצחיקה- שמה ג'אג'א. וכמו בכל קייטנה, בדרך היו "משחקים ומורל", ג'אג'א דאגה להצחיק אותנו כמו שצריך. דיברה ודיברה בלי הפסקה, באנגלית עם מבטא סיני טיפוסי, כשכל משפט מתחיל ב" הלו, הלו אקסיוז מי" ונגמר ב "ממממ" מחוייך, תוך כדי סגירת העיניים והינהון מרוצה, מחווה סינית טיפוסית, כך הסתבר לנו לאט לאט. אחרי נסיעה קצרה שבמהלכה "כולם כבר הכירו את כולם, מאיפה הם ומה החייה האהובה עליהם", הגענו אל האתר. צבא שלם של חיילים מחרס שנקברו ביחד עם הקיסר הראשון שאיחד את סין, צ'ין שה- חואנג. הקיסר האמין שגם אחרי מותו הוא ימשיך לשלוט בסין ודאג לצבא שלם, על סוסיו, נשקו ואנשיו, שישמור עליו, עם הפנים מזרחה, בעת מנוחתו בקבר.

כל אחד מאלפי העבדים שעבדו בשבילו פיסל חייל בגודל טבעי מצבא חיילי החרס, ומיד אחר כך נרצח על ידי הקיסר, בדרכים סיניות מקוריות שאני לא חושבת שאתם רוצים לדעת.בואו נגיד שהסינים זכו  בביטוי "עינויים סיניים" ביושר 🙂



אלפי חיילי הטרה קוטה. אין שני חיילים עם פנים זהות.

חיילי החרס שנמצאו בשלומתם, או כמעט בשלומותם, הועברו לווטרינות מצוחצחות, אחרים נמצאים בתהליך של שיחזור, וחלקם, בעצם רובם, נמצאים עדיין בחתיכות בתוך האדמה, באתר החפירות. לדעתי זה החלק הכי מעניין ומרגש באתר: חתיכות מקוריות של חיילי החרס ששוכבים 2200 שנה באדמה, שנחשפו וטרם עברו שיחזור מאסיבי.

תוך כדי סיור במוזיאון הענק והמושקע שבנתה ממשלת סין סביב הממצא בארכיאולוגי המדהים הזה, ג'אג'א סיפרה לנו "כמה דברים פיקאנטיים" על גילוי צבא חיילי החרס. גילו אותו כמה חקלאים מקומיים בערך לפני 30 שנה, בזמן שחפרו באדמה על מנת לבנות באר מיים להשקיית השטחים שלהם. לאחר שהם גילו  אותם ממשלת סין נישלה אותם מאדמתם כדי להמשיך במיזם הארכיאולוגי, וכפיצוי נתנה לכל אחד מהם כ-10 יואן. (בערך 5 שקלים). כמובן שג'א'ג'א סיפרה את כל זה ללא כל ביקורת או ציניות מצידה. אני לא יודעת באמת מה היא חושבת על זה, בכל מקרה זה ממש לא משנה. נראה שהסיניים לא יגידו מילה אחת שעלולה להשתמע כביקורת כלפי הממשלה שלהם, וזה ברור למה. אבל את ההפתעה האמיתית, את הדוגמה הנוראית ביותר לאכזריותה של ממשלת סין ג'אג'א שמרה לסוף.

בחנות המזכרות תלוי היה פוסטר ענק של חקלאי מצביע על צבא חיילי החרס. הייתה זו תמונתו של יאנג שינמן, אחד החקלאים שגילו את הצבא. ג'אג'א הסבה את תשומת ליבנו לכיוון התמונה. חשבתי שהיא מתכוונת להראות לנו את תמונתו של החקלאי ולספר שוב על כמה שהבחור נהיה "כוכב" בסין, נפגש עם קלינטון וכו'. אבל לא. זה היה הרבה יותר מזה. מתחת לפוסטר ישב בחור כבן 80, עם ערמת ספרים וחתם עליהם. ממשלת סין סידרה ליאנג שינמן "עבודה מכובדת". כמו מיצג מוזאוני שינמן יושב בחנות המזכרות, יושב ומסתכל על הלונה פארק שנבנה סביב צבא חיילי החרס, בשטח החקלאי שלו. ואני.. כמעט היו לי דמעות בעיניים. הדבר הכי עצוב בכל הסיפור הזה, שאני בטוחה שהסיניים חושבים שזה חמוד, להושיב אותו ככה לחתום על ספרים. ג'אג'א חושבת שזה חמוד ומצחיק.. יאנג שינמן נראה לי כאדם עייף, רזה ומסכן, שקיבל 10 יואן מממשלתו כפיצוי על נישולו מאדמתו, והיום לא נשאר לו כלום אלא לשבת בחנות מזכרות כחיית מחמד, עם שלט "נא לא לצלם".

למחרת במסגרת "הקייטנה" נסענו לראות את קברו של הקיסר ג'ינגדי. בניגוד לקודמו, ג'נגדי בחר להיקבר עם פסלים קטנים מחרס שמסמלים את אנשי החצר, החיות, כרכרות וכלים. למעשה הוא יצר את חצרו, רק באופן מוקטן, כדי שתשמש אותו בתקופת שלטונו לאחר מותו.

מופע הולוגרמה על חיי הקיסר במוזיאון  הקיסר ג'ינדי

רכיבה על אופניים בשעות הערב הנעימות על חומות העיר שיאן נדמתה בעיני לתיאטרון ענק, שבו אני יושבת והתפאורה מסביבי מתחלפת. "מוסיקה סינית מסורתית" נשמעת מהרמקולים לאורך החומות (הסינים מתים על זה!), ואנחנו נהננו מהזדמנות לצפות בעיר במבט רגוע מלמעלה, בלי שנצטרך לפלס את דרכנו בהמון.


כמו בימים הטובים בתל אביב..



אחרי כמה ימים של מנוחה כזאת, לקחנו אוויר ונסענו לתחנת הרכבת של שיאן, כדי להגיע לחואה שאן, אחד מרכסי הגיר המרהיבים באיזור.

תחנת רכבת בעיר מרכזית בסין זו הרפתקה. 20 תורים שונים, כשבכל אחד יש בערך 50 איש, ואין מילה אחת באנגלית. אנחנו מהמרים על תור אחד. הקופאי מדבר אנגלית! זה באמת נס. אנחנו קונים כרטיס לחואה- שאן, לעוד שעתיים. עכשיו יש לנו שעתיים להעביר בתחנת הרכבת. באולם ההמתנה המלוכלך והרועש הוצאנו קלפים והתחלנו לשחק. הסינים סביבנו עשו את הדבר הסיני הטיפוסי ביותר: בהו בנו ממרחק אפס כאילו אנחנו עב"מים.

כשעלינו על הרכבת לחואה שאן התברר לנו שהקופאי שמכר לנו כרטיסים, זה שדיבר אנגלית והיה אמור להבין מה זה "טודיי", מחר לנו כרטיסים למחר. מה נעשה? מסתבר שלפעמים, להיות תיירים פעורים שלא מבינים מילה בסינית, זה יתרון. אני הולכת לסדרן עם הכרטיסים למחר ומסבירה לו באנגלית את הבעיה. ביקשנו כרטיסים להיום.. מכרו לנו למחר.. אבל מחר אנחנו כבר נוסעים, אתה מבין? אפשר לנסוע היום בכל זאת?

הסדרן, שכמובן לא מבין מילה ממה שאמרתי פשוט מושיב אותנו בספסל פנוי. אין לו כח להתעסק איתנו..

כשהגענו לחואה שאן גילינו שוב, מה שכבר ידענו מביקור באתרים בסין: הסיניים אוהבים את אתרי התיירות שלהם נקיים, מצוחצחים, ומסודרים עד הפרט האחרון. כשמגיעים ל"מרכז המבקרים" של ההר, קונים כרטיס אוטובוס, ביחד עם כרטיס כניסה לשמורת הטבע. האוטובוס לוקח אותך עד לרכבל. משם אתה יכול לבחור אם לעלות אלפי מדרגות חצובות בסלע ברגל, או לנסוע ברכבל. כשיורדים מהרכבל (כבר הבנתם באיזו אופצייה בחרנו), ממשיכים לעלות עוד כשעתיים לפסגות השונות והמרהיבות של חואה שאן. בין "הפסגה הצפונית" ל"פסגה המזרחית" עוברים בפסגת "הדרקון הכחול" וכן הלאה. נוף אגדי ומיוחד של פסגות משוננות נשקף מלמעלה, ועם רדת החשכה המשכנו לעלות במדרגות, לאור אלפי הפנסים שלאורך השבילים, מקשיבים לצירצור הצרצרים ולצעקות התיירים המקומיים שהעדיפו גם הם לעשות את שארית הטיפוס בערב.


בית מלון על אחת מפסגות החואה- שאן..



זריחה בחואה שאן. אלפי המנעולים שנקשרים לאורך המעקה- סימן למזל, כנראה.



אחרי יומיים קסומים בחואה שאן אנחנו חוזרים לשיאן. בערב נעלה על רכבת לצ'נגדו, בירת המחוז סצ'ואן. הסטודנטים כנראה חזרו ללימודים והשגנו כרטיס נסיעה לרכבת בלי בעייה. נסיעה של 14 שעות נראית קצרה מאוד כשיש כרטיסים לקרון שינה ברכבת לילה..

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/09/05/%d7%a9%d7%99%d7%90%d7%9f-%d7%95%d7%97%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9f/feed/ 4
על גג העולם- חלק ב' https://blog.danachef.co.il/2011/08/30/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%92-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%91/ https://blog.danachef.co.il/2011/08/30/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%92-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%91/#comments Tue, 30 Aug 2011 10:01:32 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=2128 להמשיך לקרוא ]]> בבוקר השכם נסענו לאגם יאמדרוק המרהיב, שנמצא בגובה 4700 מטר. המשכנו לנסוע סביב האגם הענק, עד שנגלה אלינו קרחון  עצום. בדרך עצרנו כמה פעמים כדי להתרשם מהנוף המדהים. בכל עצירה כזו קיבלו אותנו ואת  המוני התיירים האחרים שהיו שם, מקומיים עם "תלבושות טיבטיות מסורתיות", ביחד עם יאק מחופש או כלב, כאטרקצייה לצילום תיירותי.. המסלול שנסענו בו הוא מסלול די סטנדרטי, שמאורגן על ידי סוכנות נסיעות, ועוצר בנקודות תצפית קבועות, שבהן, עם המוני התיירים שעוצרים לצפות בנוף ולהצטלם, עומדים גם דוכני מזכרות  עמוסים בדגלי תפילה טיבטיים/ פגיונות/ אבנים/ תכשיטים/מאובנים.

אף פעם לא הצלחתי להבין איך תמיד כ-ל התיירים, כולם ללא יוצא מן הכלל, בוחרים להצטלם באותה נקודה בדיוק. הרי 20 מטר מאותה נקודה רואים את אותו הנוף, רק בלי כל הפסטיבל..

 

"תמונה קבוצתית": אלכס, אני וצאוונג המדריכה





עד כמה עני/ רעב/ נואש ילד צריך להיות כדי לרדוף אחרי תיירים, לדפוק להם על חלון האוטו במשך רבע שעה ולהתחנן כמעט בדמעות שתקנה ממנו דגלי תפילה טיבטיים? יש לא מעט כאלה והם מחכים בכל "עצירת צילום" כזאת. "לא תודה" תמיד עניתי בנימוס קשוח כזה, אבל בכל פעם נשבר לי הלב מחדש..

לאחר מכן הלכנו למקדש גיאדסה. צוואנג סיפרה לנו הרבה דברים מעניינים על הבודהיזם הטיבטי: על דימויי הבודהות השונים, המנדלות המרהיבות, המצוירות בחול צבעוני,  על "גלגל הקיום", ועל האסכולות השונות, בינהן אסכולת הכובעים הצהובים שמנהיגם, הדלאי להמה, נמלט להודו לאחר כניסת הסינים לסין, והפנצ'ן לאמה, השני לו בסמכותו ותמונתו נמצאת במקדשים רבים, על ציורי הקיר ומשמעותם, על חיי הנזירים ועל סמלי הדת השונים.






בכניסה לעיר שיגדסה, העיר השנייה בגודלה בטיבט, עצרנו כדי להנפיק אישורים לכניסה לשמורת האוורסט. צוואנג דאגה לכל הפרוצדורות המוגזמות והמתישות הכרוכות בטיול מחוץ ללאסה, במיוחד בכניסה לשמורת האוורסט, כך שנחסכו מאיתנו העמידה בתור וקשיי השפה.. מה לעשות, הסינית שלנו עדיין לא מושלמת 🙂

ההליכה סביב המקדש הגדול בשיגאדסה, המוקף בגלגלי תפילה מוזהבים, תהליך שנקרא "קורה", לכשעצמה חוויה קסומה  ומהפנטת. המקדש והנוף הנשקף ממנו עוצרי נשימה. המתפללים המקומיים, אוחזים גלגלי תפילה קטנים, בירכו אותנו בחיוך ובברכת שלום.



אום, מא, ני, פא, דמה, הום. שש מילים שמרכיבות את אחת המנטרות הקדושות לטיבטים.

למחרת התחלנו בנסיעה לכיוון שמורת האוורסט. אחרי כמה שעות טובות, שבמהלכן עצרנו לכמה בדיקות דרכונים חוזרות ונשנות, ואחרי שקנינו כרטיסים לשמורת הטבע אוורסט, הגענו לפס, שם נשקף נוף שרשרת ההרים, ארבע מהפסגות המרשימות של ההימלאיה. היה לנו מזל ומזג האוויר היה בהיר, והייתה ראות נפלאה. אפילו זכינו לראות את האוורסט מבצבץ מהענן. אחרי שעברנו כביש פתלתל ארוך נכנסנו לשמורה. אחרי הליכה קצרה מחניון האוהלים הגענו אל מחנה הבסיס של האוורסט. מקרוב ההר נראה כמו קרחון ענק, לבן, עצום ובוהק ביופיו.

האוורסט, עדיין רחוק..

כפר טיבטי לרגלי ההימאליה, על רקע טראסות חיטה מרהיבות

עדר יאק ורועה..

מנזר רונגפו, בכניסה לשמורת האוורסט

הנה הוא, שוב. הטיבטים קוראים לו צ'ומולאנגמה.

אלכס ואני ומי זה ברקע?? ניחשתם נכון..

בשקיעה..

ובזריחה..

האוהל שבו התארחנו בשמורה

מדהים, מהפנט, שובה לב וקצר מדי היה הביקור בטיבט. ארץ מדהימה שהתרבות בה מרתקת. אנשים שאוהבים את ארצם, את דתם ואת מנהיגהם, הדלאי למה, והפנצ'ן להמה, אהבת נפש. נופי הימלאייה עצומים, מקדשים קסומים, אנשים מדהימים ותרבות יחודית שאין כמותה עוד בעולם.

אבל טיבט לא תישאר כך לנצח. המוני החיילים הסינים, השוטרים והנוכחות המעיקה של ממשלת סין אומרים שסין מתעקשת להפוך את טיבט לסינית. בבתי הספר לומדים בסינית, הכיתוב ברחובות ובדרכים, גם מחוץ ללאסה, הוא בסינית, סין נמצאת בטיבט בכל מקום, ולא תצא משם בקרוב, כנראה.  נראה שזכינו לטעום מהתרבות הטיבטית שהצליחה לשמור על יחודיותה המסורתית על אף נוכחותה הדורסנית של סין, אך לא ברור עד מתי היא תצליח להישאר כך.

מחר כבר נהיה על המטוס לשיאן, ועם צביטה גדולה בלב אנחנו נפרדים מטיבט.

 

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/08/30/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%92-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%91/feed/ 2
על גג העולם- חלק א' https://blog.danachef.co.il/2011/08/27/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%92-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%90/ https://blog.danachef.co.il/2011/08/27/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%92-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%90/#respond Sat, 27 Aug 2011 18:18:19 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=2057 להמשיך לקרוא ]]>  

הנסיעה ברכבת ללאסה הייתה ללא ספק אחת החוויות המרגשות. אחרי שהגענו לגולמוד, עיר במערב סין, ממנה עלינו על רכבת הלילה לטיבט, נדחפנו בתור עם עוד סיניים וטיבטים רבים שנסעו איתנו. כבר הבנו שאם לא נידחף, עם המרפקים והכל, נוכל רק לחלום על מקום.. התיישבנו ברכבת החדשה ולא האמנו שאנחנו אכן ברכבת לטיבט, הרכבת היחידה בעולם שעוברת בגובה 5100 מטר! כ-שש שעות אחר כך, כשהתחילה השמש לעלות, נתגלו נופיה המרהיבים של הרמה הטיבטית העצומה: מדבר אדמדם, עדרים של כבשים ויאק, בתי כפר לבנים עם דגלי תפילה צבעוניים, על רקע פסגות הרים מחודדות ועליהם ערימות של שלג לבן ובוהק. האדמה בחוץ קפואה והרכבת נוסעת על מסילה מוגבהת כדי שהאדמה לא תפשיר.

קרון המסעדה ברכבת

כשהגענו ללאסה לא היה גבול להתרגשות שלנו. הרגשנו על גג העולם. בעצם, היינו על גג העולם!

בתחנת הרכבת חיכתה לנו צוואנג, המדריכה שלנו. צוואנג, טיבטית צעירה  ומהממת, המליצה לנו בדרך להוסטל לנצל את שארית היום למנוחה ולהסתגלות לגובה הרב. אנחנו שמענו בקולה והעברנו את היום בלי לעבוד יותר מדי. במסעדה הקטנה של ההוסטל טעמנו מומו ממולא בבשר יאק בפעם הראשונה והתאהבנו..

למחרת בבוקר הלכנו לארמון פוטלה. בדרך עברנו בחלק העתיק של העיר, שרובו מאוכלס על ידי טיבטים. לאסה היא אחד המרכזים הרוחניים הגדולים של הבודהיזם הטיבטי. הפולחן ואווירת הקדושה נמצאים בה בכל מקום ובכל רגע: מקדשים יפהפיים, אנשים מתפללים, משתטחים על רצפת הרחוב, כבשנים בוערים, עשן, ריח קטורת, פעמונים, ותפילות ארוכות.

ארמון פוטלה הוא למעשה משכנו לשעבר של הדלאי להמה הנוכחי ואלו שהיו לפניו. זהו מבנה מפואר ומרהיב ביופיו, ובתוכו מקדש עם פסלי זהב נוצצים, אוצרות עתיקים של הדת הבודהיסטית, ספריות עמוסות כתבי קודש, וקברי הדאלי לאמות המפוארים, שעושרם מגיע לכ-3000 קילו זהב ואבנים יקרות.

הסיור בארמון פוטלה נעשה תוך כדי ריצה. הזמן לכל מבקר מוגבל לשעה אחת ולא יותר, ולכן עברנו בחטף בחדרים השונים, ו"שטפנו את העניים" בדקות הספורות שהיו ברשותינו בכל חדר. כמובן שלא ניתן היה לצלם בתוך הארמון, אך למרות הביקור הקצר יחסית  ולמרות העדר התמונות, לעולם לא אשכח את החוויה המרשימה והמהפנטת של ביקור בארמון, במקדש ובאוצרותיו.

יצאנו מארמון פוטלה, מתקשים להפרד מהמראה ומהחוויה. התחלנו לחזור לעיר העתיקה, עברנו דרך החלק הסיני, החדש יותר של העיר. קניונים רבים ובניינים חדשים ענקיים, עומדים לצד בתיה הנמוכים והמסורתיים של לאסה. המוני חיילים סיניים מפטרלים בעיר "בשמאל ימין" עם נשק ב"הכנס" ואצבע על ההדק, לא פחות ולא יותר. צוואנג הזהירה אותנו כמה פעמים שלא לצלם את החיילים, כדי להימנע מבעיות.

המשכנו ביחד למנזר סרה, שם נערך וויכוח פילוסופי בכל אחר הצהריים. הנזירים מתדיינים בקבוצות קטנות בחצר על עניינים שברומו של עולם הקשורים ללימודי הבודהיזם, הנזירים העומדים הם "השואלים" והיושבים עונים את התשובות. השואלים מלווים את השאלה במחיאת כף חזקה ובמתיחת שרשרת התפילה, ואם קיבלו תשובה לא נכונה הם מוחאים כף עם גב כף היד. "הדיון" נעשה בקולי קולות ומרחוק הוא נשמע כמו בלגן אחד שלם..

נפרדנו מצוואנג והמשכנו להסתובב בעיר העתיקה. ברחוב הבארקור הצטרפנו להמונים שהקיפו את מקדש הצ'וקנג, נשאבים בקסמם של האנשים, הריחות, הקולות והצבעים. מחר בבוקר נצא מלאסה, עם צוואנג לטיול עד הגבול עם נפאל. נסיעה של שלושה ימים, שבסופה גולת הכותרת: מחנה הבסיס של האוורסט.

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/08/27/%d7%a2%d7%9c-%d7%92%d7%92-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%a7-%d7%90/feed/ 0
דונחואנג https://blog.danachef.co.il/2011/08/20/%d7%93%d7%95%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%92/ https://blog.danachef.co.il/2011/08/20/%d7%93%d7%95%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%92/#comments Sat, 20 Aug 2011 12:59:04 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=2002 להמשיך לקרוא ]]> כשהגענו  להוסטל בדונחואנג התברר שאין מקומות פנויים בכלל. סטודנטים סינים בחופשה, שבגללם אין מקום ברכבות ולכן אנחנו נאלצים לנסוע באוטובוסים, צובאים גם ההוסטלים בחבורות קולניות.. החבר'ה הנחמדים בקבלה של ההוסטל, שמדברים מילה או שתיים באנגלית (מקסימום שלוש), הציעו לנו לעשות קמפינג על הגג של ההוסטל. לא שזה נשמע לנו הדבר הכי מגניב לעשות אחרי 24 שעות באוטובוס, אבל לא הייתה לנו ממש ברירה.. אחרי שהקמנו את האוהל , (כן על הגג של ההוסטל), הלכנו לג'ון. ג'ון (אל תתנו לשם להטעות אתכם, ג'ון הוא לגמרי סיני) מנהל עסק משפחתי של בית קפה- מסעדה מערבי לצד "משרד נסיעות" בדונחואנג. שתינו קפה כמו שצריך, אכלנו עוף בבוטנים ואחרי שנרגענו קצת התחלנו להתקיף את ג'ון בשאלות ובקשות. "הגבול לטיבט פתוח?" אנחנו פוצחים בשאלה ראשונה, החשובה מכולן. זה היה התכנון שלנו מלכתחילה, כשרק הגינו את הרעיון של המסע מאירופה לאסיה. לעבור בטיבט. הכניסה לטיבט הייתה סגורה עד סוף יולי, ומאז לא היה ברור אם היא נפתחה מחדש. התחלנו כבר לסגת מהרעיון של הביקור בטיבט כי לא ידענו אם נוכל להכנס אליה. "כן, פתוח" ג'ון עונה. "אה? מה? כן?" לא ממש ציפינו לתשובה חיובית, אבל כן, הגבול לטיבט נפתח. אנחנו לא חושבים פעמיים ומאיצים בג'ון שישיג לנו את האישורים הדרושים (אחד כדי לנסוע ללאסה, הבירה, השני כדי לטייל בטיבט), נהג, מדריך, כרטיסים לרכבת ללאסה. הרבה בירוקרטייה והמון כסף כרוכים בביקור בטיבט. אבל אנחנו שמחים שיש לנו הזדמנות להגשים את החלום הזה, שליווה אותנו בכל זמן המסע, ולא מהססים.

ג'ון מבטיח לנסות להשיג אישורים, ואנחנו מחזיקים אצבעות.

 

הקמפינג על גג ההוסטל..

שוק הליילה בדונחואנג

במסעדת פועלים ליד השוק..

למחרת נסענו למערות מוגאו. בתוך ערוץ הנחל המדברי, סביב דיונות חול צהובות, נחצבו מאות מערות לפני כ-1500 שנה. המערות הן עדות נדירה לפולחן בודהיסטי ומרכז למידה דתי ענק, שבו נשתמרו בצורה מדהימה פסלי בודהה, שניים מהם ענקיים ביותר (כף רגלו של בודהה בגודל מכונית והגוף עצמו מגיע לכ-30 מטרים), ציורי קיר, כתבי קודש וסוטרות מקוריות, ציורים מרהיבים על משי ויצירות אמנות אחרות. חלק גדול מיצירות האמנות נגזל על ידי שני ארכיאולוגים מצרפת ומאנגלייה (הסינים נורא ממורמרים על זה, ובצדק, והמידע המועט שכתוב באנגלית מתמקד בנושא הזה). לצערנו לא נמצא במקום מדריך דובר אנגלית, ואנחנו נדחקנו אל חדרי המערות עם קבוצות ענקיות של תיירים סיניים, מתפעלים מהיופי ומעוצמת הפסלים. לא ניתן היה לצלם במקום, אך במרכז ההסברה ליד המערות ישנו שיחזור של המערות עצמן שאותן ניתן היה לצלם. למה שיחזרו את המערות שהשתמרו? לך תבין את ההיגיון..אבל אותן צילמנו.


כתבי קודש וקליגרפייה עתיקים שנמצאו במערות

אחר הצהריים מיהרנו שוב אל ג'ון. "מה קורה? יש אישורי נסיעה לטיבט?" אנחנו שואלים בציפייה. "ביג פרובלם", ג'ון עונה. "נו, מה עכשיו?" הויזות שלנו לסין הן "ויזות עסקים" ולא "ויזות תיירים". נאלצנו לכתוב "מכתב התנצלות" על הטעות שעשו לנו בויזות, וקיווינו לטוב. בנתיים ג'ון אירגן לנו טיול למחרת לאתריה החשובים של דרך המשי שנמצאים באיזור דונחואנג.

בשבע בבוקר חיכה לנו אח של ג'ון, עם מכונית מקרטעת, בכניסה להוסטל. אחרי שעתיים של נסיעה הגענו לשמורת הטבע יאדן. תצורות מרהיבות של אבן חול על רקע מדבר גובי הענק. בכניסה לשמורה חיכו אוטובוסים שרק בהם ניתן לטייל בשמורה. וכך זה עובד: האוטובוס מתמלא (בנתיים הטלוויזיה באוטובוס מנגנת שירי פופ סיניים), אחרי שהוא מתמלא המדריכה מכבה את הטלוויזיה, הנהג מתחיל לנסוע בכביש המדברי והמדריכה מתחילה להסביר, בסינית בלבד ובמהירות מסחררת, מה אנחנו רואים. מדי פעם האוטובוס עוצר, וכולם, אבל כולם, יורדים ממנו, מצלמים את אותה תמונה בדיוק וחוזרים לאוטובוס. לסינים יש שיטה מאוד מוזרה להצטלם באתרים תיירותיים: הם מחפשים שלט/ אבן עם כיתוב/ משהו שכתוב עליו, ואז כל אחד בתורו מחבק את המשהו הזה ועושה תנועה של "וי" עם היד. פשוט הזוי.


לאחר מכן המשכנו אל שער "אבן הירקן", שרידים של שער שהיה אבן דרך חשובה "בדרך המשי" העתיקה. מהשער הזה ממש התפצלה דרך המשי למספר דרכים מקבילות. הוא קרוי כך על שם אבן הירקן היקרה, שבה סחרו בתקופות עתיקות. עוד ראינו את שרידי החומה הסינית מהתקופה הכי עתיקה שלה (בערך משנת 200 לספירה!!) ואת שרידי העיר העתיקה הצ'אנג.

 

שרידי החומה העתיקה, שלא עברו שום שיחזור מאז שנת 200 לספירה..

שער "אבן הירקן"

שרידי העיר העתיקה "הצ'אנג"

לסיום נסענו לשיחזור של העיר העתיקה דונחואנג, שנראית כמעין תפאורה לסרט, ולבסוף לאגם הירח שנמצא בלב הדיונות האדירות שמקיפות את העיר. ראינו משם את השקיעה, וזה היה מדהים.

שיחזור העיר העתיקה דונחואנג

פגודת הסוס הלבן, סמוך לעיר






טיפוס על דיונות החול, ליד "אגם הירח"

אגם הירח


עייפים, רעבים וצמאים חזרנו לג'ון, שחיכה לנו עם ארוחת ערב מפנקת, בירות קרות וחדשות טובות- טובות. יש אישורים. יש כרטיסים לרכבת ללאסה, הרכבת הגבוהה בעולם. הכל בסדר. נוסעים לטיבט!

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/08/20/%d7%93%d7%95%d7%a0%d7%97%d7%95%d7%90%d7%a0%d7%92/feed/ 5
מקאשגר לאורמצ'י- שבוע באיזור שינג'יאנג https://blog.danachef.co.il/2011/08/19/%d7%9e%d7%a7%d7%90%d7%a9%d7%92%d7%a8-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%a6%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%92/ https://blog.danachef.co.il/2011/08/19/%d7%9e%d7%a7%d7%90%d7%a9%d7%92%d7%a8-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%a6%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%92/#respond Fri, 19 Aug 2011 10:48:04 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=1944 להמשיך לקרוא ]]> בערב  האחרון שלנו בקשגר הלכנו לשוק הליילה המקומי. המונים שבאו לשבור את צום הרמדן פקדו את דוכני  הקבב, הנודלס, הדגים ואינסוף הפירות שהוצעו למכירה בקולי קולות. אופנועים, גמלים, עגלות והולכי רגל נדחקו בהמוניהם תוך כדי דחיפות, צעקות וצפצופים בלתי פוסקים.

פרי בילתי מזוהה שקנינו בקאשגר. מישהו יודע מה זה??

מוכר לטאות מיובשות בשוק..

מואזין אנושי לגמרי בקאשגר. יש שם חוק שאוסר את הרמקולים  במסגדים..

למחרת עלינו שלשתנו, אלכס, ניקו ואני לאוטובוס לאורומצ'י. מרחק של 1400 ק"מ בערך, רצינו לעשות אותו ברכבת אבל מסתבר שפשוט אין כרטיסים לרכבות בסין, כרגע. חופשה של הסטודנטים, או משהו כזה. עלינו על אוטובוס עם דרגשי שינה, כזה שבמקום מושבים ישנן מיטות, ואפשר לישון תוך כדי נסיעה, אם מצליחים להתעלם מהצעקות של המקומיים אחד לשני, רעש פיצוח הגרעינים והצפצופים של הנהג..

בבוקר, אחרי קצת יותר מ24 שעות של נסיעה במדבר הגענו לאורמצ'י. עיר גדולה, שנראית מודרנית לגמרי, בניינים גבוהים, אינספור חנויות, קניונים ומסעדות, מסגדים ושלטים נוצצים בסינית, ערבית ורוסית.

מדהים כמה דברים מגלים על המקומיים מביקור אחד בסופר. נראה שהסינים אוהבים קניות. כל סופר הוא מתחם ענק שיש בו הכל. מאוכל ועד בגדים, מכשירי חשמל וכלי- בית, מכל הסוגים, הצבעים והגדלים. שלושה מדפים ענקיים, מוקדשים אך ורק לרוטב סויה. רגלי תרנגולת מיובשות נמכרות כחטיף, במחלקת הפירות בערך חצי מסוגי הפירות פשוט לא הצלחתי לזהות, ובכל מאפה מתוק מככבת שעועית אדומה מתוקה. גם אם המאפה הוא "צרפתי"- קורסון או משהו. קורסון חמאה עם שעועית מתוקה. הכי סטנדרטי שיש..

בערב הלכנו עם אלי, סטודנטית לסינית מקנדה שגרה בבג'ייג'נג, לשוק הליילה ליד המלון. אלי, דוברת סינית, לימדה אותנו להגיד כמה דברים בסינית, ובאיזה טון לומר אותם כדי שהמקומיים יבינו. למשל: בו טאיי לה (לא חריף מדי ) שיי שיי (עם דגש על הראשון, משמעותו: תודה)זה לא כל כך פשוט. יש טון עולה, טון יורד, עולה- יורד, יורד- עולה וכו. זה כמו ללמוד מוסיקה, פחות או יותר..שוק האוכל התגלה כ"אטרקציה" העיקרית בעיר. תמנונים וקלמרי בגריל,שרימפסים מכל הסוגים (כולל חגבים), ירקות ובשר מוקפצים על להבה ענקית עם נולדס שמוכנים במקום, חלקי עוף שונים ומשונים (כולל עיניים, כרבולת, אצבעות וצפרניים!), פירות טריים, וכמובן בירות בשפע, להשלמת החגיגה. לקינוח- יוגורט עם סומסום קלוי. תנסו את זה, זה גאוני.

אלי ואני בשוק האוכל באורמצ'י, בפוזה סינית למדי..




מנורה סינית מופרחת באוויר







נראה שהסינים מאוד סקרנים לגבי תיירים זרים. בכל פעם שהם נתקלו בנו ברחוב, או בפיקניק על הדשא, מיד הם הצטרפו אלינו, מנסים להבין מי אנחנו ומה אנחנו עושים בעיר שלהם. אמנם לא ממש הצלחנו לדבר איתם, אבל תמיד הם ליוו את ההתעניינות שלהם בחיוכים ובצחוק.

אחרי ארבעה ימים של בטלה, אכילה אינסופית ורביצה על הדשא של ההוסטל באורמצ'י קמנו מוקדם בבוקר, שינסנו מותניים ונסענו לתחנת האוטובוס של אורמצ'י, כדי לקנות כרטיס להמשך המסע, לדונחואנג. כבר הבנו שאין מה לנסות לקנות כרטיסים לרכבת בתקופה הזו, ושניאלץ לנסוע את שארית הדרך באוטובסים. כרטיס לאוטובוס לילה הצלחנו להשיג, ואפילו בקלות יחסית. פתק בסינית  מפקידת הקבלה בהוסטל וקופאית שיודעת 2 מילים באנגלית עזרו לנו לקנות כרטיס לאוטובוס בתוך פחות מחצי יום, וההישג הזה היה לאושר גדול בשבילנו.

 

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/08/19/%d7%9e%d7%a7%d7%90%d7%a9%d7%92%d7%a8-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%a6%d7%99-%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%99%d7%90%d7%a0%d7%92/feed/ 0
ימים אחרונים בקירגיזסטאן https://blog.danachef.co.il/2011/08/10/%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%96%d7%a1%d7%98%d7%90%d7%9f/ https://blog.danachef.co.il/2011/08/10/%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%96%d7%a1%d7%98%d7%90%d7%9f/#comments Wed, 10 Aug 2011 05:36:04 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=1870 להמשיך לקרוא ]]> את הימים האחרונים שלנו בקירגיזסטאן העברנו באגם סונג- קול, בקמפינג על המים. מהעיירה קוצ'קור לקחנו מונית אל האגם, מצוידים היטב באוכל ובירות לשלושה ימים. חלקנו את המונית עם זוג נוסף, גבריאל וזארה. הוא מאנגלייה והיא מקזחסטאן. הם נפגשו באלמטי, קזחסטאן, בעבודה בבית ספר לשפות, בתור מורים לאנגלית, ומבלים חופשה של שלושה שבועות בקירגיזסטאן.

אגם סונג- קול נמצא בגובה 3000 מטר בין גבעות ירוקות וכרי מרעה של סוסים, פרות ויאק. את האוהל הקמנו ממש על שפת האגם, נהנים מהשקט והמים הצלולים שלו. את רוב הזמן בילינו בבישול, אכילה וקריאה, שותים קומיס תוצרת בית של יושבי היורטות במקום (חלב סוסים תוסס), ודגים טריים מטוגנים שהביאו לנו הרועים בערב.






 







ביום השלישי לקמפינג התעוררנו לתוך סופה. רוח חזקה שהעיפה הכל זירזה אותנו לקפל מהר ולנסוע לנארין. ויתרנו על התה עם הגזייה וברחנו עם התיקים מהר ליורטות, נהנים ארבעתנו מארוחת בוקר תחת קורת גג..

למעשה, לא ממש ידענו שאלה הימים האחרונים בקירגיזסטאן. העניין הוא, שאם רוצים לעבור את הגבול לסין מהצד הצפוני, כלומר דרך מעבר טורוגרט, בלי לחזור לבישקק ולאוש, אפשר לעשות זאת רק באופן מסודר דרך סוכנות נסיעות, שמתאמת עם מכונית סינית שתחכה בגבול ורק כך אפשר לעבור לסין דרך המעבר הזה. כל הפרוצדורה יקרה מאוד ולכן כדאי למצוא שותף למכונית הזאת. לכן החלטנו שכשנגיע לנארין מיד נחפש עוד מישהו שיחלוק איתנו את המונית אל הגבול לסין וציפינו שזה יקח כמה ימים טובים.

התמזל מזלנו ומיד מצאנו את ניקו, תייר מצרפת שחצה את כל האלפים ברגל ואחר כך שט בקנו את כל הדנובה עד לאוקריינה. המסכן נתקע בנארין שלושה ימים כדי למצוא מישהו שעובר את הגבול לסין. (כשתראו את נארין תבינו למה זה לא כל כך נעים להתקע בה שלושה ימים..)

וכך יצא שלמחרת השכם בבוקר עזבנו שלשתנו את קירגיזסטאן. האמת, לא היינו מוכנים לכך, ואפילו לא ממש הספקנו להתרגש לקראת הכניסה לסין, אבל אחרי פחות מ24 שעות, אחרי אחת הנסיעות היפות לעבר הרי הטיאן- שאן, ואחרי שעברנו בקלילות את מעבר הגבול קירגיסטאן- סין, מצאנו את עצמנו "נוחתים" נחיתה רכה בעיר קאשגר, בהוסטל תרמילאים רועש ועמוס, וחוגגים במסעדת פועלים אקראית ברחוב. זו הייתה אחת הארוחות בטיול, בלי שום ספק. אמנם התפריט כולו בסינית, אבל די היה להצביע על מה שאוכלים המקומיים לידינו, ותכף נהננו מאוכל צבעוני, חריף מאוד ומעורר השראה: נתחי בקר בבמבוק ( אני חושבת שזה היה בקר ואני לא מתחייבת לגבי הבמבוק), נתחי ביצה מקושקשת בעגבניות, נתחי עוף, תפוחי אדמה ופלפלים, שממש לא מומלץ לנגוס בהם.. כל זה לווה על ידי אורז לבן ודביק, ובעודנו מנסים להתמודד עם הצ'ופסטיקס, אנחנו רואים את המלצר, שמדבר סינית בלבד (כנראה)מתאפק שלא להתפקע מצחוק..

תיקון פנצ'ר מהיר בדרך למעבר הגבול. ברקע רכס של הטיאן- שאן

אלכס, ניקו ואני מתרגשים במסעדה הסינית הראשונה

נתחי בקר בבמבוק..

קאשגר היא עיר גדולה, סואנת ורוחשת בכל שעות היום. אופנועים מכל הסוגים, רוכלים שמוכרים ברחוב פשוט הכל, מכוניות פולטות עשן שחור וסמיך וחום-שאין- דברים- כאלה. עיר מעורבת, משותפת לסינים ולאויגורים, שהם למעשה עם קרוב לקזחיים. מוסלמים, שמדברים שפה אחרת והכתב שלהם בנוי מהאלף- בית הערבי. נראה שלרוב התיירים זוהי למעשה תחנת מעבר, בדרך ליעדים אחרים בסין או לקירגיזסטאן השכנה. רובם מעבירים את הזמן בבטלה בהוסטל,  מחכים לאוטובוס או לרכבת אל העיר הבאה, מנסים ללמוד כמה מילים בסינית, או רק להבין איך השפה הזאת עובדת, או סתם, במשחק קלפים או בנגינה בגיטרה. כך או כך, אפילו בתור תחנת מעבר, נראה שזאת הטעימה הראשונה מסין, ואנחנו אוהבים אותה מאוד.

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/08/10/%d7%99%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%96%d7%a1%d7%98%d7%90%d7%9f/feed/ 1
הולכים לאלטין -ארשאן https://blog.danachef.co.il/2011/08/05/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%a8%d7%a9%d7%90%d7%9f/ https://blog.danachef.co.il/2011/08/05/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%a8%d7%a9%d7%90%d7%9f/#comments Fri, 05 Aug 2011 16:32:06 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=1827 להמשיך לקרוא ]]> קמנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר והצטיידנו היטב לטרק של חמישה ימים. אפילו מפה הייתה לנו, אמנם לא הכי מפורטת, אבל תמיד מסתדרים אכשהו.. מהעיר קרקול לקחנו מונית עד לנקודת ההתחלה של הטרק והתחלנו ללכת במסלול שכולו מיים וירוק- ירוק מסביב. יורטות וסוסים של נוודים שכל החיים שלהם הם טיול בטבע, לאט לאט קבוצות היורטות הגדולות קטנות ורואים רק יורטה אחת מדי פעם עד שכבר אין בכלל.


 


אחר הצהריים המוקדמים התחיל גשם, בהתחלה טיפטוף עדין ואחר כך כבר יותר משכנע, קצת לפני הפס הראשון בגובה 3800 מטר חנינו לחניית לילה מוקדמת מאוד.

ארוחת ערב באוהל..

הבוקר למחרת התחיל בשמיים בהירים ואנחנו מיהרנו אל תחילת העלייה לפס הראשון. אין סימון שבילים ואנחנו מנסים למצוא את השביל, שהיה ברור בהתחלה, אבל אחר כך נעלם בתוך שלוליות בעשב, עלה במעלה הנחל הזורם והמשיך לו הלאה בלי להראות שום סימן. אנחנו ממשיכים במסורת שלנו מתחילת הטיול ומאבדים את השביל, עולים בדרך משלנו, ארוכה ויותר מסובכת, אבל בסוף מתחברים בחזרה לשביל שמסומן פתאום ברוג'ומים.



העלייה לפס הראשון בגובה 3800 מטר

מהפס ירדנו לעמק קרקול היפהפה. הלכנו לאורך ערוץ הנחל עד ששוב איבדנו את השביל הברור. שיירה ארוכה של מטיילים בצידו השני של הנהר פותרת לנו את ההתלבטות: צריך לחצות את הנהר ולהמשיך בשביל בעברו השני.

 

את האוהל אנחנו מקימים בקרחת יער על שפת הנחל, מקום מושלם לקמפינג אחרי יום הליכה מפרך. ברגע שהקמנו את האוהל התחיל לרדת גשם. אחרי ארוחת ערב וכמה משחקי "דורק" אנחנו צונחים לישון, מקווים שעד הבוקר הגשם יפסיק. מחר מחכה לנו עלייה לאגם וגשם ממש לא מתאים פה..

בבוקר מקבלים אותנו שמיים בהירים ואחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לאתר קמפינג גדול עם עשרות אוהלים צבעוניים. קבוצות גדולות של מטפסי הרים מרוסייה מארגנים "משלחות", חלק מהמשלחת נשאר במחנה וחלק הולך לטפס. החבר'ה המטפסים נראים רציניים נורא: מכף רגל ועד ראש הם לבושים בציוד טיפוס מקצועי: ביגוד טרמי, נעלי שלג, מקלות הליכה, משקפי שמש, והכי חשוב- ארשת פנים רצינית ביותר. החבר'ה הולכים לטפס על הר, ואסור לחייך. בכלל. אלכס ואני, במכנסי ג'ינס וחולצות טי שירט, שואלים אותם בתמימות מאיפה מתחילה העלייה לאגם. "שם, תחצו את הגשר ואז תראו את השביל", מצביע אחד מהם וממשיך ללכת.

חצינו את הגשר אבל לא כל כך מהר מצאנו את השביל, שעובר ביער צפוף וסבוך של צמחייה: עצים, פרחים ומלא פטריות. 1000 מטר של עלייה קשה לפנינו ואנחנו מתחילים להתנשף ולהזיע על הבוקר..

אחרי שעתיים בערך הגענו אל עמק מקסים ומתחת לעץ התיישבנו לארוחת צהריים, מתכוננים להמשך העלייה אל האגם. המסלול המשיך לעלות צמוד לנחל וסומן ברוג'ומים, הפעם עלה "דוך" לאגם ועד מהרה מצאנו את עצמנו בגובה 3500 מטר מתפעמים מהמראה ומאושרים מההשג..

כדי להקים אוהל בהמשך האגם היינו צריכם להמשיך לטפס, ואז לרדת בירידה תלולה למקום שבו ניתן היה לחנות. הקמנו את האוהל על שפת האגם היפיהפה, ומול קרחון שעמק ירוק ופורה מפריד בינו לבין האגם.


למחרת פצחנו בהתעמלות הבוקר המסורתית של חיפוש השביל אל הפס השני. מצאנו אותו אחרי חיפוש של שעה בערך (לטרק הבא לוקחים מדריך!), וכשהיינו כבר על השביל התחלנו בטיפוס את הפס בגובה 3800 מטר. צעד ועוד צעד, זה נראה קרוב אבל זה לא ממש.. דגל קטן מתנפנף לו בסוף העלייה. אני עוצרת כל חמישה צעדים בערך.. קשה לעלות, וקשה יותר בגלל הגובה הרב. אני מסתכלת אחורנית אל הנוף, מאחורי האגם מתגלה עוד שרשרת הרים מושלגת ויפהפייה. פורטר (סבל) שנראה כמו ילד בן 15 עולה מאחורי עם כפכפים ותיק ענק. הוא עולה, מתנשף, אני מפנה לו את הדרך, ומגיעה למעלה הרבה אחריו. אחרינו מגיעים אל הפס שתי תיירות משוויץ, המדריך שלהם ופורטר נוסף. אלכס ואני "נדבקים" אלהם קצת בירידה מהפס, כדי לא לאבד שוב את השביל.

הנוף מהפס השני

הירידה אל עמק..




 




המשך המסלול כבר נראה כמו קייטנה: שביל ברור וירידה עד סופו בעמק ארשאן, הידוע במעיינות החמים שלו.

הגענו לאלטין אראשן, שמחים על חמישה ימים נפלאים בטבע עוצר נשימה ומול נוף הרי הטיאן שאן המקסימים. אין סיום מוצלח יותר לטרק מאשר ברכת גופרית חמה בתוך בקתת עץ, עם חלון קטן שממנו רואים את הנוף הכי פסטורלי בעולם.

 

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/08/05/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%a8%d7%a9%d7%90%d7%9f/feed/ 2
מבישקק לאגם איסיקול https://blog.danachef.co.il/2011/07/30/%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a7%d7%a7-%d7%9c%d7%90%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9c/ https://blog.danachef.co.il/2011/07/30/%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a7%d7%a7-%d7%9c%d7%90%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9c/#comments Sat, 30 Jul 2011 12:02:45 +0000 https://blog.danachef.co.il/?p=1766 להמשיך לקרוא ]]> באוש העברנו את הלילה היחיד בגסט האוס של עבדול הנחמד, בחור צעיר ונמרץ שהפך דירה קטנה ודחוקה בשיכון אפור לגסט- האוס צפוף וקלסטרופובי. אוש, העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטאן נראתה לנו כמקום די שומם ומשעמם יחסית לעיר גדולה, מלוכלכת ולא הכי נעימה. תוסיפו על זה גסט האוס שנראה כמו דירת- הומלסים ורעידת אדמה בלילה כשאנחנו ישנים בחדר שהוא מרפסת לשעבר..

לכן כשעבדול הציע לנו הסעה לבישקק, הבירה, כבר למחרת בבוקר, קפצנו על המציאה וענינו "כן" פה אחד, בלי לחשוב פעמיים. גם עבדול, כמו רוב הנהגים באיזור שפגשנו עד עכשיו, מסיבה לא מובנת נסע 50 קמ"ש בממוצע, עובר את הדרך לבישקק דרך נחלים קניוניים, אגמים בצבע טורקיז, ואינסוף יורטות וסוסים. נוף מדהים כל הדרך, ואחרי כמה שעות של נסיעה איטית ומעייפת, עבדול עוצר בבסטה של מלונים- הכי מתוקים בעולם. להפסקת צהריים עבדול בוחר במסעדת- דרכים ליד מסגד ובזמן שהוא מתפלל אנחנו חוגגים עם הלפיושקה המסורתית, שיפודי כבש, וערמה של טבעות בצל טרי. אחרי 14 שעות נסיעה- ספק- זחילה אנחנו מגיעים לבישקק. בדרך נס מוצאים את "סאקורה גסט האוס" מהר יחסית, ו"מתעלפים" עד הבוקר. לקח לנו פחות מיום להתאהב בעיר, ו"נתקענו" בה שמונה ימים. גסט האוס עמוס תרמילאים, מקלחת חמה בלי התחכמויות, מטבח לבשל, שוק מלא כל- טוב, מסעדות עם אוכל מערבי טעים וזול, מזג אויר מושלם ואנשים נחמדים. ואם כל זה לא מספיק, 30 ק"מ מחוץ לעיר יש עמק יפהפה בשם אלאמדין, רק לקחת אוטובוס והנה אנחנו בגן עדן עלי אדמות: נחל זורם, גבעות ירוקות לצידם של הרים מושלגים, סוסים רועים באחו ומרבדים על גבי מרבדים של תותי בר קטנים, עסיסיים ומתוקים כסוכריות. שמנו אוהל ועשינו קמפינג מפנק, ואחרי שלושה ימים חזרנו שוב לבישקק.

הקמפינג ב"אלמדין"



תותי- בר הכי טעימים שיש…


מבישקק נסענו לקרקול- עיר שיושבת קרוב לאגם איסיקול- האגם המלוח השני בגודלו בעולם (אחרי הים הכספי). הדרך לשם היתה גם היא מדהימה, והפעם גם ישבנו בנוח במיניבוס וגם הנהג נסע במהירות נורמלית ואנחנו היינו מאוד מרוצים. אחרי לילה אחד בקרקול נסענו לאחד מחופי האגם, שחינו במים הצלולים וישנו ביורטה.







רואים את הקשת בענן?

המשפחה שארחה אותנו, על רקע היורטה

אני, בודקת אי מיילים ביורטה.. (או משחקת "שולה מוקשים", לא בדיוק ברור..)

חזרנו לקרקול והלכנו לצפות בהדגמה של "צייד על ידי נשרים", או יותר נכון, נשרות. זהו ציד שנפוץ בעיקר בקירגיזטאן, קזחסטאן ומונגוליה, שבו "משלחים" נשרה מבוייתת אל עבר הטרף ואחרי שהיא דורסת אותו, מגיע הבעלים שלה ומחלץ את הטרף מטלפיה. כך צדים עוסקי המלאכה העתיקה הזו שועלים בחורף. מכיוון שהקיץ הוא עונת התיירות באיזור, משלחי הנשרים עורכים הדגמות מאורגנות לתיירים מתלהבים כמונו 🙂

במהלך ההדגמה פניה של הנשרה, טומרה שמה, כוסו על יד כובע- עור מיוחד שכיסה את פניה ואת עיניה, וזאת כדי "שהיא תשב בשקט". המשלח קשר אותה בחוט (ממש כמו שקושרים כלב) והוציא מהשק ארנבת מסכנה. כשזו הונחה על הארץ הנשרה דרסה אותה בגופה, ורק כשהמשלח הגיע, הרגה אותה ופרקה אותה לחתיכות.


טומרה קורעת את הארנבת לגזרים.. לא נעים בכלל.

טומרה והכובע היפהפה

בסוף ההדגמה נסענו כולנו במונית חזרה למרכז העיר קרקול. אלכס, אני, משלח הנשרים וטומרה על כתפו, וארנבת מסכנה נוספת בשק להדגמה הבאה..

]]>
https://blog.danachef.co.il/2011/07/30/%d7%9e%d7%91%d7%99%d7%a9%d7%a7%d7%a7-%d7%9c%d7%90%d7%92%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%9c/feed/ 3