מסין הגענו למקאו הנוצצת באוטובוס קצר מגוואנגדז'או. מקאו נחשבת ל"מושבה פורטוגזית" בסין, אך למעשה היא יותר מכל בירת ההימורים של המזרח הרחוק. במבט ראשון מקאו נראתה לי כמו לאס וגאס. אוטובוסים חינם עומדים לרשות התיירים שמגיעים אל העיר הזאת, שנראית כמו לונה- פארק ענק. עלינו על אוטובוס- חינם אחד כזה, שלקח אותנו, עם התרמילים המאובקים, הג'ינס הקרוע,ה טי שירט וסנדלי השורש ישר לשטיחים המבריקים ולנברשות המנצנצות של אולם קאזינו ענק. מהר חיפשנו את הדרך החוצה, מנסים למשוך כמה שפחות תשומת לב..
מופע זיקוקים מרהיב במקאו
אחרי שמצאנו את ההוסטל שלנו, חדר קטנטן אותו חלקנו עם עוד כ-10 אנשים, הסתובבנו בין חנויות תכשיטים יקרות, כספומטים ובתי מלון. ישבנו בפאב , מעבירים ערב נחמד עם כמה מקומיים שמלמדים בבית הספר הפורטוגזי. מברזיל במקור, אחד מהם מקובה. דיברנו על סין ועל הסינים, יש להם כל מיני מינהגים שכנראה לעולם לא נבין. יורקים ברחוב, גם במקומות סגורים, צועקים אחד לשני במקום לדבר, אוכלים בקולי- קולות ומסתכלים על זרים כאילו נפלו מהירח, ממש לא נעים לפעמים. ידברו אליך בסינית בציפייה שתבין אותם. אנחנו צוחקים איתם, נהנים לחלוק את ה"תלונות" עם מישהו שיבין סופסוף. אני חושבת לעצמי שהסינים מאוד נחמדים בסך הכל, תמיד ניסו לעזור לנו. אבל התרבות השונה כל כך,והשפה הבלתי נתפסת, לפעמים מרחיקים אותנו מהם.
למחרת נסענו באוטובוס לכפר קולואן. במאה הקודמת הוא היה מקלט לשודדי הים האבודים. היום הוא נראה ככפר דייגים קטן וחמוד, ממש כמו כפר נופש קטן. במסעדה מקומית אכלנו את אחת הארוחות הטובות ביותר לאחרונה. מנות פשוטות מהמטבח הפורטוגלי, דגים וירקות טריים, שמן זית משובח. אחר כך טיילנו לאורך החוף המקסים של האוקיינוס, כל כך הרבה שקט, מטרים ספורים מהעיר הנוצצת. אני מתקשה להאמין באיזו נקודה על כדור הארץ אני נמצאת.
כנסייה פורטוגלית בקולואן
בבוקר הפלגנו במעבורת להונג קונג. בילינו חמישה ימים נפלאים עם חברים טובים, יעל ויהודה, שעברו לשם ללימודים ועבודה.
הונג קונג נהדרת. בניינים גבוהים, בתי קפה, חנויות, להדחק בהמון, לראות אומנות, גלריות, השראה. הסתובבנו שעות בין חנויות, מסעדות, בתי קפה ופאבים, נהנים מהעיר, מנסים להספיק כמה שיותר, לסחוט ממנה את הטיפה האחרונה לפני שעוזבים. הקצב של העיר הזאת כל כך מהיר, הכל רץ מול העיניים.. אלפי אנשים שונים ברחוב העמוס, וברכבת התחתית בליל שפות מכל עבר. אנשים מכל הסוגים עוברים לידנו במהירות. הכל זז מהר והזמן עף. בילינו ארבעה ימים בקניות, אוכל טוב, בתי קפה.. מחליפים את הבגדים הבלויים בחדשים, כבר לא מרגישים כמו תרמילאים יותר. מקסימום בחופשה קצרה בחו"ל..לרגע נדמה שלא היה מסע, ולא נסענו חצי גלובוס בדרכים- לא דרכים, לא עברנו 11 מדינות בדרך. מכאן הכל מרגיש כמו זיכרון רחוק.
ארוחת בוקר הונג- קונגית למופת..
עברה חצי שנה, נראה כאילו עזבנו את הבית אתמול אבל ראינו כל כך הרבה. מסע יבשתי מאירופה לסין שהושלם בשישה חודשים מצטמצם לו עכשיו ל12 שעות במטוס. קריאות המואזין בטורקיה, פעמוני הכנסיות בגיארגייה, מסיבת יום הולדת לסבתא בג'אר, קורבן כבש באלוורדי , אנשים מקסימים שפתחו לנו את ביתם. הרי הפאמיר, הרי הטיאן- שאן. יעל ויהודה בהונג- קונג. לכולם הבטחנו שנחזור לבקר.