על גג העולם- חלק ב'

בבוקר השכם נסענו לאגם יאמדרוק המרהיב, שנמצא בגובה 4700 מטר. המשכנו לנסוע סביב האגם הענק, עד שנגלה אלינו קרחון  עצום. בדרך עצרנו כמה פעמים כדי להתרשם מהנוף המדהים. בכל עצירה כזו קיבלו אותנו ואת  המוני התיירים האחרים שהיו שם, מקומיים עם "תלבושות טיבטיות מסורתיות", ביחד עם יאק מחופש או כלב, כאטרקצייה לצילום תיירותי.. המסלול שנסענו בו הוא מסלול די סטנדרטי, שמאורגן על ידי סוכנות נסיעות, ועוצר בנקודות תצפית קבועות, שבהן, עם המוני התיירים שעוצרים לצפות בנוף ולהצטלם, עומדים גם דוכני מזכרות  עמוסים בדגלי תפילה טיבטיים/ פגיונות/ אבנים/ תכשיטים/מאובנים.

אף פעם לא הצלחתי להבין איך תמיד כ-ל התיירים, כולם ללא יוצא מן הכלל, בוחרים להצטלם באותה נקודה בדיוק. הרי 20 מטר מאותה נקודה רואים את אותו הנוף, רק בלי כל הפסטיבל..

"תמונה קבוצתית": אלכס, אני וצאוונג המדריכה

עד כמה עני/ רעב/ נואש ילד צריך להיות כדי לרדוף אחרי תיירים, לדפוק להם על חלון האוטו במשך רבע שעה ולהתחנן כמעט בדמעות שתקנה ממנו דגלי תפילה טיבטיים? יש לא מעט כאלה והם מחכים בכל "עצירת צילום" כזאת. "לא תודה" תמיד עניתי בנימוס קשוח כזה, אבל בכל פעם נשבר לי הלב מחדש..

לאחר מכן הלכנו למקדש גיאדסה. צוואנג סיפרה לנו הרבה דברים מעניינים על הבודהיזם הטיבטי: על דימויי הבודהות השונים, המנדלות המרהיבות, המצוירות בחול צבעוני,  על "גלגל הקיום", ועל האסכולות השונות, בינהן אסכולת הכובעים הצהובים שמנהיגם, הדלאי להמה, נמלט להודו לאחר כניסת הסינים לסין, והפנצ'ן לאמה, השני לו בסמכותו ותמונתו נמצאת במקדשים רבים, על ציורי הקיר ומשמעותם, על חיי הנזירים ועל סמלי הדת השונים.

בכניסה לעיר שיגדסה, העיר השנייה בגודלה בטיבט, עצרנו כדי להנפיק אישורים לכניסה לשמורת האוורסט. צוואנג דאגה לכל הפרוצדורות המוגזמות והמתישות הכרוכות בטיול מחוץ ללאסה, במיוחד בכניסה לשמורת האוורסט, כך שנחסכו מאיתנו העמידה בתור וקשיי השפה.. מה לעשות, הסינית שלנו עדיין לא מושלמת 🙂

ההליכה סביב המקדש הגדול בשיגאדסה, המוקף בגלגלי תפילה מוזהבים, תהליך שנקרא "קורה", לכשעצמה חוויה קסומה  ומהפנטת. המקדש והנוף הנשקף ממנו עוצרי נשימה. המתפללים המקומיים, אוחזים גלגלי תפילה קטנים, בירכו אותנו בחיוך ובברכת שלום.

אום, מא, ני, פא, דמה, הום. שש מילים שמרכיבות את אחת המנטרות הקדושות לטיבטים.

למחרת התחלנו בנסיעה לכיוון שמורת האוורסט. אחרי כמה שעות טובות, שבמהלכן עצרנו לכמה בדיקות דרכונים חוזרות ונשנות, ואחרי שקנינו כרטיסים לשמורת הטבע אוורסט, הגענו לפס, שם נשקף נוף שרשרת ההרים, ארבע מהפסגות המרשימות של ההימלאיה. היה לנו מזל ומזג האוויר היה בהיר, והייתה ראות נפלאה. אפילו זכינו לראות את האוורסט מבצבץ מהענן. אחרי שעברנו כביש פתלתל ארוך נכנסנו לשמורה. אחרי הליכה קצרה מחניון האוהלים הגענו אל מחנה הבסיס של האוורסט. מקרוב ההר נראה כמו קרחון ענק, לבן, עצום ובוהק ביופיו.

האוורסט, עדיין רחוק..

כפר טיבטי לרגלי ההימאליה, על רקע טראסות חיטה מרהיבות

עדר יאק ורועה..

מנזר רונגפו, בכניסה לשמורת האוורסט

הנה הוא, שוב. הטיבטים קוראים לו צ'ומולאנגמה.

אלכס ואני ומי זה ברקע?? ניחשתם נכון..

בשקיעה..

ובזריחה..

האוהל שבו התארחנו בשמורה

מדהים, מהפנט, שובה לב וקצר מדי היה הביקור בטיבט. ארץ מדהימה שהתרבות בה מרתקת. אנשים שאוהבים את ארצם, את דתם ואת מנהיגהם, הדלאי למה, והפנצ'ן להמה, אהבת נפש. נופי הימלאייה עצומים, מקדשים קסומים, אנשים מדהימים ותרבות יחודית שאין כמותה עוד בעולם.

אבל טיבט לא תישאר כך לנצח. המוני החיילים הסינים, השוטרים והנוכחות המעיקה של ממשלת סין אומרים שסין מתעקשת להפוך את טיבט לסינית. בבתי הספר לומדים בסינית, הכיתוב ברחובות ובדרכים, גם מחוץ ללאסה, הוא בסינית, סין נמצאת בטיבט בכל מקום, ולא תצא משם בקרוב, כנראה.  נראה שזכינו לטעום מהתרבות הטיבטית שהצליחה לשמור על יחודיותה המסורתית על אף נוכחותה הדורסנית של סין, אך לא ברור עד מתי היא תצליח להישאר כך.

מחר כבר נהיה על המטוס לשיאן, ועם צביטה גדולה בלב אנחנו נפרדים מטיבט.