בערב האחרון שלנו בקשגר הלכנו לשוק הליילה המקומי. המונים שבאו לשבור את צום הרמדן פקדו את דוכני הקבב, הנודלס, הדגים ואינסוף הפירות שהוצעו למכירה בקולי קולות. אופנועים, גמלים, עגלות והולכי רגל נדחקו בהמוניהם תוך כדי דחיפות, צעקות וצפצופים בלתי פוסקים.
פרי בילתי מזוהה שקנינו בקאשגר. מישהו יודע מה זה??
מוכר לטאות מיובשות בשוק..
מואזין אנושי לגמרי בקאשגר. יש שם חוק שאוסר את הרמקולים במסגדים..
למחרת עלינו שלשתנו, אלכס, ניקו ואני לאוטובוס לאורומצ'י. מרחק של 1400 ק"מ בערך, רצינו לעשות אותו ברכבת אבל מסתבר שפשוט אין כרטיסים לרכבות בסין, כרגע. חופשה של הסטודנטים, או משהו כזה. עלינו על אוטובוס עם דרגשי שינה, כזה שבמקום מושבים ישנן מיטות, ואפשר לישון תוך כדי נסיעה, אם מצליחים להתעלם מהצעקות של המקומיים אחד לשני, רעש פיצוח הגרעינים והצפצופים של הנהג..
בבוקר, אחרי קצת יותר מ24 שעות של נסיעה במדבר הגענו לאורמצ'י. עיר גדולה, שנראית מודרנית לגמרי, בניינים גבוהים, אינספור חנויות, קניונים ומסעדות, מסגדים ושלטים נוצצים בסינית, ערבית ורוסית.
מדהים כמה דברים מגלים על המקומיים מביקור אחד בסופר. נראה שהסינים אוהבים קניות. כל סופר הוא מתחם ענק שיש בו הכל. מאוכל ועד בגדים, מכשירי חשמל וכלי- בית, מכל הסוגים, הצבעים והגדלים. שלושה מדפים ענקיים, מוקדשים אך ורק לרוטב סויה. רגלי תרנגולת מיובשות נמכרות כחטיף, במחלקת הפירות בערך חצי מסוגי הפירות פשוט לא הצלחתי לזהות, ובכל מאפה מתוק מככבת שעועית אדומה מתוקה. גם אם המאפה הוא "צרפתי"- קורסון או משהו. קורסון חמאה עם שעועית מתוקה. הכי סטנדרטי שיש..
בערב הלכנו עם אלי, סטודנטית לסינית מקנדה שגרה בבג'ייג'נג, לשוק הליילה ליד המלון. אלי, דוברת סינית, לימדה אותנו להגיד כמה דברים בסינית, ובאיזה טון לומר אותם כדי שהמקומיים יבינו. למשל: בו טאיי לה (לא חריף מדי ) שיי שיי (עם דגש על הראשון, משמעותו: תודה)זה לא כל כך פשוט. יש טון עולה, טון יורד, עולה- יורד, יורד- עולה וכו. זה כמו ללמוד מוסיקה, פחות או יותר..שוק האוכל התגלה כ"אטרקציה" העיקרית בעיר. תמנונים וקלמרי בגריל,שרימפסים מכל הסוגים (כולל חגבים), ירקות ובשר מוקפצים על להבה ענקית עם נולדס שמוכנים במקום, חלקי עוף שונים ומשונים (כולל עיניים, כרבולת, אצבעות וצפרניים!), פירות טריים, וכמובן בירות בשפע, להשלמת החגיגה. לקינוח- יוגורט עם סומסום קלוי. תנסו את זה, זה גאוני.
אלי ואני בשוק האוכל באורמצ'י, בפוזה סינית למדי..
מנורה סינית מופרחת באוויר
נראה שהסינים מאוד סקרנים לגבי תיירים זרים. בכל פעם שהם נתקלו בנו ברחוב, או בפיקניק על הדשא, מיד הם הצטרפו אלינו, מנסים להבין מי אנחנו ומה אנחנו עושים בעיר שלהם. אמנם לא ממש הצלחנו לדבר איתם, אבל תמיד הם ליוו את ההתעניינות שלהם בחיוכים ובצחוק.
אחרי ארבעה ימים של בטלה, אכילה אינסופית ורביצה על הדשא של ההוסטל באורמצ'י קמנו מוקדם בבוקר, שינסנו מותניים ונסענו לתחנת האוטובוס של אורמצ'י, כדי לקנות כרטיס להמשך המסע, לדונחואנג. כבר הבנו שאין מה לנסות לקנות כרטיסים לרכבת בתקופה הזו, ושניאלץ לנסוע את שארית הדרך באוטובסים. כרטיס לאוטובוס לילה הצלחנו להשיג, ואפילו בקלות יחסית. פתק בסינית מפקידת הקבלה בהוסטל וקופאית שיודעת 2 מילים באנגלית עזרו לנו לקנות כרטיס לאוטובוס בתוך פחות מחצי יום, וההישג הזה היה לאושר גדול בשבילנו.