הולכים לאלטין -ארשאן

קמנו מוקדם, אכלנו ארוחת בוקר והצטיידנו היטב לטרק של חמישה ימים. אפילו מפה הייתה לנו, אמנם לא הכי מפורטת, אבל תמיד מסתדרים אכשהו.. מהעיר קרקול לקחנו מונית עד לנקודת ההתחלה של הטרק והתחלנו ללכת במסלול שכולו מיים וירוק- ירוק מסביב. יורטות וסוסים של נוודים שכל החיים שלהם הם טיול בטבע, לאט לאט קבוצות היורטות הגדולות קטנות ורואים רק יורטה אחת מדי פעם עד שכבר אין בכלל.

אחר הצהריים המוקדמים התחיל גשם, בהתחלה טיפטוף עדין ואחר כך כבר יותר משכנע, קצת לפני הפס הראשון בגובה 3800 מטר חנינו לחניית לילה מוקדמת מאוד.

ארוחת ערב באוהל..

הבוקר למחרת התחיל בשמיים בהירים ואנחנו מיהרנו אל תחילת העלייה לפס הראשון. אין סימון שבילים ואנחנו מנסים למצוא את השביל, שהיה ברור בהתחלה, אבל אחר כך נעלם בתוך שלוליות בעשב, עלה במעלה הנחל הזורם והמשיך לו הלאה בלי להראות שום סימן. אנחנו ממשיכים במסורת שלנו מתחילת הטיול ומאבדים את השביל, עולים בדרך משלנו, ארוכה ויותר מסובכת, אבל בסוף מתחברים בחזרה לשביל שמסומן פתאום ברוג'ומים.

העלייה לפס הראשון בגובה 3800 מטר

מהפס ירדנו לעמק קרקול היפהפה. הלכנו לאורך ערוץ הנחל עד ששוב איבדנו את השביל הברור. שיירה ארוכה של מטיילים בצידו השני של הנהר פותרת לנו את ההתלבטות: צריך לחצות את הנהר ולהמשיך בשביל בעברו השני.

את האוהל אנחנו מקימים בקרחת יער על שפת הנחל, מקום מושלם לקמפינג אחרי יום הליכה מפרך. ברגע שהקמנו את האוהל התחיל לרדת גשם. אחרי ארוחת ערב וכמה משחקי "דורק" אנחנו צונחים לישון, מקווים שעד הבוקר הגשם יפסיק. מחר מחכה לנו עלייה לאגם וגשם ממש לא מתאים פה..

בבוקר מקבלים אותנו שמיים בהירים ואחרי הליכה קצרה אנחנו מגיעים לאתר קמפינג גדול עם עשרות אוהלים צבעוניים. קבוצות גדולות של מטפסי הרים מרוסייה מארגנים "משלחות", חלק מהמשלחת נשאר במחנה וחלק הולך לטפס. החבר'ה המטפסים נראים רציניים נורא: מכף רגל ועד ראש הם לבושים בציוד טיפוס מקצועי: ביגוד טרמי, נעלי שלג, מקלות הליכה, משקפי שמש, והכי חשוב- ארשת פנים רצינית ביותר. החבר'ה הולכים לטפס על הר, ואסור לחייך. בכלל. אלכס ואני, במכנסי ג'ינס וחולצות טי שירט, שואלים אותם בתמימות מאיפה מתחילה העלייה לאגם. "שם, תחצו את הגשר ואז תראו את השביל", מצביע אחד מהם וממשיך ללכת.

חצינו את הגשר אבל לא כל כך מהר מצאנו את השביל, שעובר ביער צפוף וסבוך של צמחייה: עצים, פרחים ומלא פטריות. 1000 מטר של עלייה קשה לפנינו ואנחנו מתחילים להתנשף ולהזיע על הבוקר..

אחרי שעתיים בערך הגענו אל עמק מקסים ומתחת לעץ התיישבנו לארוחת צהריים, מתכוננים להמשך העלייה אל האגם. המסלול המשיך לעלות צמוד לנחל וסומן ברוג'ומים, הפעם עלה "דוך" לאגם ועד מהרה מצאנו את עצמנו בגובה 3500 מטר מתפעמים מהמראה ומאושרים מההשג..

כדי להקים אוהל בהמשך האגם היינו צריכם להמשיך לטפס, ואז לרדת בירידה תלולה למקום שבו ניתן היה לחנות. הקמנו את האוהל על שפת האגם היפיהפה, ומול קרחון שעמק ירוק ופורה מפריד בינו לבין האגם.

למחרת פצחנו בהתעמלות הבוקר המסורתית של חיפוש השביל אל הפס השני. מצאנו אותו אחרי חיפוש של שעה בערך (לטרק הבא לוקחים מדריך!), וכשהיינו כבר על השביל התחלנו בטיפוס את הפס בגובה 3800 מטר. צעד ועוד צעד, זה נראה קרוב אבל זה לא ממש.. דגל קטן מתנפנף לו בסוף העלייה. אני עוצרת כל חמישה צעדים בערך.. קשה לעלות, וקשה יותר בגלל הגובה הרב. אני מסתכלת אחורנית אל הנוף, מאחורי האגם מתגלה עוד שרשרת הרים מושלגת ויפהפייה. פורטר (סבל) שנראה כמו ילד בן 15 עולה מאחורי עם כפכפים ותיק ענק. הוא עולה, מתנשף, אני מפנה לו את הדרך, ומגיעה למעלה הרבה אחריו. אחרינו מגיעים אל הפס שתי תיירות משוויץ, המדריך שלהם ופורטר נוסף. אלכס ואני "נדבקים" אלהם קצת בירידה מהפס, כדי לא לאבד שוב את השביל.

הנוף מהפס השני

הירידה אל עמק..

המשך המסלול כבר נראה כמו קייטנה: שביל ברור וירידה עד סופו בעמק ארשאן, הידוע במעיינות החמים שלו.

הגענו לאלטין אראשן, שמחים על חמישה ימים נפלאים בטבע עוצר נשימה ומול נוף הרי הטיאן שאן המקסימים. אין סיום מוצלח יותר לטרק מאשר ברכת גופרית חמה בתוך בקתת עץ, עם חלון קטן שממנו רואים את הנוף הכי פסטורלי בעולם.