הנסיעה לאלורדי, עיר שנמצאת בדבד קניון, סמוך לגבול ארמניה- גיאורגייה, הייתה מרתקת בפני עצמה.
אחרי שנפרדנו מנינה ומשפחתה, נסענו במיניבוס ישן ומקרטע לעיר ונדזור. המיניבוס בקושי סחב בעליות, ועצר לכפריים מדי פעם שחיכו בצידי הכביש, בדרכם ל"עיר הגדולה". אפילו תחנת אוטובוס אין להם.
במרכז ונדזור נהגי המוניות המובטלים ניסו לשכנע אותנו שאין מרשרוטקה לאלורדי, מתעלמים מהעובדה שהמרשרוטקה מתחת לאף שלנו. יותר מזה- נינה התקשרה לנהג להגיד לו שאנחנו מגיעים ולהסביר לו איפה בדיוק להוריד אותנו. (ממש כמו ילדים..)
הדרך מדהימה ומהר מאוד אנחנו מגיעים לאלורדי, אל הבית של אירינה וסטפן, שנמצא ממש על הנהר.
אירינה וסטפן פתחו את הגסט האוס לפני שנתיים, ונראה שהם עדיין מתרגשים מאוד מכל אורח. הם קיבלו אותנו בחום, מיד הציעו לנו קפה טורקי (הם טוענים שזה קפה ארמני) וריבת משמשים ביתית מעץ המשמש שבחצר, סיפרו לנו על המקהלה שהם יסדו והראו לנו תמונות של הופעות שלהם באירופה. אחר כך אנחנו נוסעים עם חבר שלהם לראות כמה מנזרים עתיקים בקניון. הראשון הוא קובייר. שרידים של מנזר שנשארו מלפני כ-1000 שנה. אחרי טיפוס בין בתי כפר ישנים אנחנו מגיעים אליו, מוקסמים מהתמונה שמתגלה..
הגסט האוס של אירנה וסטפן. בית- עץ גדול ונוף מקסים מהמרפסת. בונוס נוסף: רעש תמידי של המים מהנהר הסמוך
קובייר. היום כבר נעשית עבודה לשיחזור המקום- המקומיים מתנגדים, לדעתי הם צודקים. המקום עלול לאבד את כל הקסם..
משם אנחנו ממשיכים לאודזום- מנזר עתיק בלב כפר קטן. הנזיר שנמצא שם הסביר לנו על המקום, ואפילו שר תפילה לכבודנו כדי להדגים את האקוסטיקה המיוחדת של הכנסייה. הוא התרגש לפגוש אותנו, תיירים מארץ הקודש. סיפרנו לו על הרובע הארמני בירושליים, אחר כך אלכס ביקש לצלם אותו. לדעתי- אחת התמונות!
כשהגענו לארדוי, מנזר עתיק שנמצא סמוך לנביעת מים מינרליים, נתקלנו בחבורת גברים מקומיים עליזה ורועשת. עוד לפני שהספקנו להבין מה חוגגים, מצאנו את עצמנו יושבים במרכז המעגל, מחזיקים צלחות מלאות בבשר- כבש ומרימים כוסות וודקה בזו אחר זו. הצלחות והכוסות המשיכו להתמלא כאילו מעצמן, תוך כדי שירה וצחוק שמח של המארחים השיכורים שלנו. "ראית? " אלכס אומר , "מה?" אני שואלת, ממשיכה להתמודד עם הצלחת שלי, שמתמלאה כל פעם מחדש. "ראית שהם שחטו את הכבש עכשיו??" אני פוזלת הצידה. ממש לידי שכב הכבש המסכן, פשוט- עור, אבריו הפנימיים חשופים. מסתבר, כך נודע לנו אחר כך מהנהג שלנו, שמכיר את האנשים, שכמה חבר'ה היו מעורבים בתאונת דרכים, ויצאו ממנה בשלום. החגיגה הייתה למעשה הקרבת קורבן.
אלכס והשיכורים. הנהג שלנו הוא זה עם השיפוד ביד..
בית הקברות העתיק בארדוי
הכנסת האורחים הארמנית לא נגמרה בזה. משם הנהג שלנו לקח אותנו אל הדצ'ה של המשפחה שלו, באחד הכפרים בדרך חזרה לאלורדי. אחרי שהכרנו את אחיו, אמא שלו והבן שלו, הונחו על השולחן, לחם טרי, גבינה ויוגרט ביתיים, ירקות וקפה חם. אחיו, מסתבר, יודע לא מעט על ישראל. ברוסית שוטפת הוא דיבר עם אלכס על הקמת המדינה, על בן גוריון, ועל ההסטוריה העצובה, המשותפת של שני העמים.
למחרת אנחנו הולכים לסנהין, מתחם של כמה מבנים חשובים, אחד האתרים החשובים בארמניה. כנסיה עתיקה, מנזר, וחללים רבים ששימשו ללימוד מקצועות שונים, לא רק דתיים. הרצפה, כמו באתרים עתיקים רבים מהתקופה, מרוצפת באבנים גדולות וחרוטות, שהם למעשה ציון שמם של האנשים הקבורים מתחת.
חצ'קר- אבן מעוטרת עתיקה. המון פרטים ודיוק מושלם
משם אנחנו ממשיכים לתוך הכפר ועם דרך העפר שיוצאת ממנו אנחנו מגיעים להכפט- עוד מתחם חשוב ומרשים בלב כפר קטן וירוק.
אנחנו חוזרים לאלורדי עם המרשרוטקה האחרונה. כשאנחנו מגיעים לגסט האוס, סטפן כבר יושב ליד המנגל. זה הערב האחרון שלנו בארמניה, ולכבודנו אירינה וסטפן עושים "חורובץ" ("על האש").
אירינה וסטפן אוהבים לדבר, והם מספרים לנו הרבה על עצמם. סיפורים על הקמת הגסט האוס, על התיירים שמגיעים אליהם. על המשפחה שלהם. על הילד, שאהב לנגן בכינור ונהרג בצבא, על הבת שלהם, על הנכד ש"מנהל " את העולם. הם מדברים ברוסית ואני מנסה להבין. מילה פה, מילה שם. את השאר אלכס מתרגם. אנחנו יושבים ביחד מסביב לשולחן העמוס, ומרגישים כמעט כמו משפחה.
אנחנו נפרדים מהם בבוקר, מודים להם על הכנסת האורחים הנדיבה. אירינה מחבקת אותנו בחום, כמעט מוחה דמעה. פחות משבוע עבר מאז שיצאנו מירבן, וכל כך הרבה אהבה קיבלנו מהאנשים במדינה הזאת.
בדרך לגבול אנחנו עוברים באחתלה- מבצר וכנסייה עתיקה שפעילה גם היום, עם ציורי קיר יפהפיים. את הכתובות על גבי המצבות, שכתובות בגיאורגית, אלכס כבר מצליח לקרוא!
עוברים את הגבול ברגל, חוצים את הגשר שמעל הנהר ונפרדים מארמניה. חוזרים לטביליסי, למקום מוכר. פתאום מרגישים שחוזרים לסוג של בית. הכתב כבר לא נראה כמו כתב סתרים. הנה תחנת המטרו, מכאן ניסע לאירנה. אחר כך ניכנס למסעדה הקטנה שליד הבית שלה, אנחנו כבר יודעים מה נזמין, חוץ מחינקאלי: לוביה (תבשיל שעועית), אוסטרי (תבשיל בשר), ומצבאדי (שישליק). אנחנו גם יודעים שהכל יהיה כל כך, אבל כל כך מלוח.
מחר מוזיאון סטאלין, חצ'פורי אחרון, ובירה אחרונה בפאב. אחר כך נלך שוב לתחנת הרכבת החדשה של טביליסי, הפעם כדי לעלות על הרכבת לבקו.