לסרפי, עיר הגבול שבין טורקייה לגיאורגייה, הגענו אחרי כ-12 שעות נסיעה רצופות מהקצ'קאר, עייפים, רעבים ובהלם- תרבות. אין תור. פשוט נדחפים. מסביבנו עומדים המון גרוזינים, סליחה, גיאורגים, ודוחפים עם המרפקים כדי להגיע לדלפק על מנת להחתים את הדרכון. "תיירים, תיירים?" גיאורגי אחד שואל, "בואו תעברו.." הוא מחייך וחושף כמה שיני זהב. "לא, זה בסדר, תודה.." אנחנו מסננים, עומדים עם התיקים שלנו מתחת לסככה השבורה שאמורה להגן מפני הגשם שהתחיל לרדת, ומנסים להבין מה קורה סביבנו. מה זה הכתב הזה? למה הוא טוב בדיוק? ממש נראה כמו "כתב סתרים" מ"חפשו את המטמון.." כולם עם "שורשים בשיער" או שזה רק נדמה לי? למה לוקח ארבעים דקות להחליף כסף??
עלינו על מרשרוטקה (מונית שירות) לבאטומי- אחת הערים הגדולות בגיאורגייה, לחוף הים השחור. בקיץ, העיר מתפקדת כעיירת נופש שוקקת חיים (כנראה). אנחנו עדיין לא בקיץ, ועד אז, כך מסתבר- העיר בבנייה מחודשת. כל הכבישים חפורים, אין רחוב אחד סלול לרפואה, ובלילה- חושך מצריים. אנחנו מדלגים בבוץ לעבר גסט האוס שמצאנו דרך האינטרנט. מחפשים את הכניסה, דופקים על הדלת. אישה ובנה הצעיר מקבלים אותנו בחיוך, הוא מדבר קצת אנגלית, היא מדברת קצת רוסית. הם מראים לנו את החדר. ריח של רהיטים ישנים. שתי מיטות עץ מחוברות, כיור קטן בפינת החדר, רדייאטור, קומקום חשמלי, 2 ספלים יפים.
אנחנו זורקים את התיקים ויוצאים החוצה, לא אכלנו כלום מחמש וחצי בבוקר. סורקים במהירות את הרחוב, ובאופן אוטומטי נכנסים למסעדת הפועלים הטורקית הראשונה שאנחנו רואים. כנראה שהפרידה מטורקיה קשה 🙂
כאילו לא אכלנו את אותן חמש מנות טורקיות כבר חודש, התנפלנו על מרק עדשים סמיך, אורז לבן, כפתה (קציצות בשר), שעועית ירוקה ושעועית לבנה. צ'אי טורקי לסיום.. עכשיו הכל נראה יותר טוב.
ממשיכים ללכת, מתחיל לרדת ערב והרחוב מתרוקן מאנשים, אפילו שהיום שבת. הולכים לטיילת הריקה, הים השחור נראה כל כך יפה..
למחרת אנחנו מתעוררים כמעט בצהריים. מוצאים מסעדה נחמדה, יש תפריט ברוסית ויש גם באנגלית, ויש חלון למטבח שממנו אפשר לראות כמה טבחיות מבוגרות לשות את הבצק לחינקאלי (כיסונים מבושלים ממולאים בבשר), ומרדדות אותו במכונה מיוחדת. אנחנו מזמינים בקבוק של יין מקומי, קצת מתוק, וטוב. שני מרקים, אחד רוסי והשני גיאורגי, לא הבנו מה זה מה אבל שניהם מאוד עשירים, ומאוד מלוחים.
בחינקאלי- כיסוני הענק היפהפיים שבתמונה- ממש התאהבנו. מאכל גאוני. הרוטב כבר בפנים!
משוטטים במרכז העיר, בניינים גדולים, פסלים מזהב. מסביב לבניין שנראה כמו תיאטרון יש התקהלות- אוטובוסים חונים וזקנות מוכרות פופקורן. נכנסנו פנימה- מלא ילדים בתלבושות גיאורגיות מסורתיות, מתאמנים בריקוד. אחרי כמה דקות גילינו את דלת הכניסה לאולם המופעים ונכנסו לשם ככה בשקט, ובשיא הטבעיות התיישבנו באחת השורות. זכינו לארבע שעות של הופעות ריקודי- עם גיאורגיים, כנראה שזה היה כנס להקות או משהו כזה.. ילדים מגילאי 4 עד 20 בערך, לבושים בתלבושות מדהימות ורוקדים בכזאת וירטואוזיות, ובתיאום מושלם!
למחרת לקחנו מרשרוטקה לעיר זוגדידי, במטרה להגיע אל הכפר מסטיה, שנמצא בחבל הארץ סוואנטי שבהרי הקווקז. הדרך מקסימה, הכל מסביב ירוק, והנהג מתמרן בכביש המשובש, משתדל לא לדרוס אף פרה בדרך..
בזוגדידי אנחנו מחפשים את המרשרוטקה למסטיה ופוגשים בנהג נחמד שמדבר רוסית. שמו גיאה. בדרך, הוא מספר לנו שיש לו גסט האוס במסטיה, ואנחנו שמחים. גיאה נוסע כ-4 שעות בכביש- לא- כביש פתלתל, ברוחב האוטו בערך. מגיעים אל הבית שלו, אישתו, לורה, מקבלת אותנו בחיוך. עולים איתה למעלה, לחדרי האורחים, שהם למעשה בתוך הבית שלהם, ופוגשים שם עוד שני מטיילים ישראלים, טלי ורון. מיד מתחילים להחליף חוויות, לחלק טיפים..
בערב, אנחנו יורדים במדרגות אל חדר האמבטייה היחיד שיש בבית, כדי לצחצח שיניים. לפני שהספקנו לפתוח את הדלת כבר מצאנו את עצמנו במטבח החמים של לורה, מוקפים בגברים שיכורים ומבסוטים לאללה, שותים וודקה וצ'צ'ה- משקה אלכוהולי מקומי. אצל לורה וגיאה, מסתבר, גרים לא רק תרמילאים אלא גם קבוצה של פועלים שעובדת בבנייה במסטייה. הם נורא מתלהבים מארבעת האורחים מישראל. מבקשים מאלכס (הם קראו לו "לקסו") לתרגם כל מילה, שוב ושוב אומרים כמה הם אוהבים אותנו..
היה כיף להתארח אצל לורה וגיאה. הם ממש דאגו לנו כמו משפחה: בכל בוקר לורה פינקה אותנו בארוחת בוקר כפרית: קפה עם חלב מהפרה, יוגורט מדהים תוצרת בית, בתוספת ריבה מופלאה שהיא מכינה (יש ריבת תות וגם פיג'ויה), חצ'אפורי (כמובן), שזה לחם ממולא בגבינה מלוחה לאללה, שלורה אופה בתנור גאוני שיש לה בבית, לחם (רגיל) מעשה ידיה, דייסת סולת, אורז בחלב, חביתה..
מסטיה מהווה בסיס להרבה טיולים באיזור. בחמישת הימים המקסימים שהיינו שם ראינו קרחונים, הרים עצומים, נחלים, כרי מרעה, והמון המון שלג.
מכוניות רוסיות ישנות עובדות במסטיה בדרך לקרחון צ'אלטי
בדרך לצ'אלטי
קצה הקרחון מאחורי אלכס- קצת קשה לראות כי היה גשם וערפל..
גמני הצטלמתי עם הקרחון!!
למחרת עלינו עם רון וטלי אל "הצלב"- צלב ברזל בראש הרכס שמול מסטיה, ממנו רואים נוף מדהים
ממש הלכנו בשלג..!
הפסקת קפה טורקי (הם הביאו מהארץ!) וחצ'אפורי (לורה ארזה לנו ארוחת צהריים, אלא מה?)
כשלורה שמעה שאני שפית, היא ביקשה שאלמד אותה להכין פיצה. סבבה.. לא יודעת למה דווקא פיצה, אבל בסדר. רון ואני עשינו ביחד פיצה מעולה. אלכס תירגם, לורה רשמה כל דבר, ממש הרגשתי כמו בתכנית בישול..!
רון, עם נסיון של שנים ב"סברו", מעיף את הבצק באויר במקצועיות. לורה מתפקעת מצחוק!
הנוף מהמרפסת, בליילה..
ביום למחרת אנחנו נוסעים לטייל עם גיאה, הוא מסיע אותנו בואן שלו לכל מיני מקומות נהדרים שהוא מכיר. כך ראינו, למשל, נביעת מים מוגזים (באמת, מוגזים!), וגם זכינו לסופת ברד לקינוח!
אחרי חמישה ימים מלאים בנופים, באוכל מקומי ובאירוח מושלם, נפרדנו ממסטייה היפהפיה.
מסטייה, לצערי, לא תישאר כך עוד הרבה זמן. לכפר, שעובר תהליך של בנייה מגלומנית, מתווספים כבר עכשיו בניינים מודרניים ענקיים, בלי שום זיקה וקשר לפסטורליות ולקסם שלו. אנחנו נזכור את מסטייה ככפר מסורתי יפהפה לרגלי הקווקז.
פשוט יפיפה.הכתבה והצילומים נהדרים…אנחנו חולמים לנסוע לירח דבש חמוד בגאורגיה:-).נישואין שניים.הגשמת חלום:-)שמענו דברים טובים על המקום.
שלום אפרת,
קודם כל הרבה מזל טוב 🙂
מאוד ממליצה לכם לנסוע, אני חושבת שביוני יולי מזג האוויר בקווקז טוב יותר לטיולים. אם תרצי עוד טיפים ומידע את מוזמנת לכתוב..
דנה
למה פיצה? למה ֿֿֿֿצבי הנינג'ה אוכלים פיצה כמו כל האמריקאים בטלוויזיה. אולי גם תיירים רוצים פיצה.
הטיול נראה מדהים! אני חושבת עליך הרבה…
תתחילו לתכנן את הביקור (או המעבר) שלכם בהונג קונג – התקבלתי לתואר שני שם !
יעל, את גאון!! איזה כיף!! מתי אתם נוסעים? יאוו איזו התרגשות…!!