מזרח טורקייה- בארהאל, יאילאלאר והרי קצ'קאר

תארו לעצמיכם: כפר קטנטן, על שפת נהר גועש, מסביב הרים מושלגים, ופנסיון בנוי מעץ, שבעליו הוא גם הבשלן הטוב ביותר בטורקייה, לדעתינו לפחות.

כן.. גן עדן. גם אנחנו חושבים ככה. כשהגענו לבארהל, במזרח טורקייה, החלטנו על "מדיניות רביצה". כלומר, מתנחלים כאן כמה ימים טובים, בלי לתכנן תכניות, בלי לצאת לטרקים ובלי להתעייף יותר מדי. מגיע לנו.. אנחנו עובדים קשה 🙂

עונת הטיולים באיזור הקצ'קאר טרם התחילה ומכיוון שעכשיו עדיין קר מדי וההרים מכוסים בשלג, היינו כאן התיירים היחידים, ולכן זכינו לכל פינוק אפשרי ממהמט, הבעלים של Karahan Pension בברהאל.

הוא בישל בשבילנו אוכל מדהים, בלי טיפת שמן מיותרת (דבר שאינו מובן מאליו בכלל לבשלן הטורקי), וכאילו מכיר אותנו כבר שנים, ידע בדיוק מה אנחנו אוהבים. דבש וחמאה תוצרת המקום לארוחת הבוקר, ביצה רכה עשויה בדיוק במידה הנכונה, ריבת דובדבנים בייתית לקינוח..

אחרי ארוחת הבוקר החלטנו ללכת לטייל קצת. מהמט היה נכון להסיע אותנו, אנחנו הסברנו לו -בעיקר בתנועות ידיים- שאנחנו מעדיפים ללכת. שוטטנו לנו לקצה השני של הכפר. איכרים חורשים את השדות, בונים ומשפצים את בתיהם. סוסים רועים באחו האינסופי. ילדים חוזרים מבית הספר. למעלה, השלג מכסה את הפסגות בערימות לבנות ורכות.

מתחיל לטפטף. אנחנו משנים כיוון והולכים ל"מרכז הכפר". בית תה ושני מינימרקטים. אצל מהמט אין אינטרנט- אנחנו נכנסים לפנסיון אחר, מבקשים להשתמש בחיבור שלהם. מוסטפא, בעל הפנסיון, נענה ברצון. אנחנו מתיישבים ליד אחד השולחנות, אחרי כמה רגעים הוא חוזר עם שתי כוסות תה וקוביות סוכר.

בודקים אי מיילים, אחר כך פייסבוק. הוא מגיע שוב, הפעם עם מעין פיצה ביתית, אפויה כנראה בתנור לבנים עם גבינה מקומית מדהימה. אנחנו טורפים את זה בדקה.  מסיימים עם האינטרנט, רוצים לשלם למוסטפא. הוא מסרב בתוקף.

עוברים במכולת הקטנה, בדרך חזרה למהמט. "מאיפה אתם?" המוכר שואל, מחייך מאוזן לאוזן.  "ישראל" אנחנו עונים, הפעם בלי לחשוש בכלל. די עם השטויות, אין מה לפחד. "אה.. מה שלומך?" הוא שואל בעברית, מבסוט מעצמו נורא. אנחנו צוחקים. הוא מספר בצער שבשנה שעברה לא הגיעו מטיילים מישראל בכלל. מצליחים לדבר איתו קצת, בכמה מילים בודדות באנגלית ובכמה תנועות ידיים נלהבות-  כן, הממשלות- בעיה, ריב, אנשים- חברים, אין בעיה. "תבואו בשנה הבאה?" הוא שואל. "אינשאללה", אנחנו עונים. באמת, אינשאללה.

עולים למעלה, בחזרה לפנסיון. לארוחת ערב מהמט הכין מרק חמצמץ ומעולה, פלפלים ממולאים, תבשיל ירקות ועוף, אורז.. "טשקולר" (תודה בטורקית)- אנחנו אומרים, "הכל ממש טעים".  "בבקשה" הוא ממלמל בטורקית, נבוך מהמחמאות, ממהר למזוג לנו עוד תה בכוסות הקטנות..

למחרת, אנחנו מטפסים על הרכס שממול לבית שלו. מהמט מצייד אותנו במקל ומסביר ב"אין אנגלית" שלו, שאם נראה דב (כן, דב, לא פחות ולא יותר!), אז נעמוד ישר מאחורי המקל. נו, שיהיה. לא דובים אבל כן יער.. מה זה יער.. עצי אגוז ענקיים, אלונים, ארזים. אחרי שעתיים של טיפוס (כן, אמרנו שרובצים, אבל הרכס הזה ממש צעק שנטפס עליו), גילינו תמונת פנורמה של הרים מושלגים, והכל כל כך קרוב, מרחק נגיעה ממש!

ירדנו במהירות כי רצינו לתפוס את הדולומוש ליאילאלאר, כמה כפרים קטנים נוספים באיזור, להספיק לראות עוד.

איסמעיל, נהג הדולומוש מציג את עצמו, לוחצים ידיים ויוצאים לדרך, אל יאילאלאר, בדרך משובשת לצד הנהר. הנוף בדרך עוצר נשימה, אנחנו מתלהבים כמו שני ילדים. איסמעיל צוחק. הוא יודע כמה מילים באנגלית, איכשהו אנחנו מנהלים שיחה. הוא מאוד שמח לפגוש אותנו. גם הוא, מצטער שישראלים כבר לא מגיעים לקצ'קאר. פוגשים חברים שלו על הדרך לכפר, איסמעיל עוצר, הם מגישים לנו עוגיות. "מרהבה, ברוכים הבאים". לאיסמעיל ולאח שלו, נעים, יש את הפנסיון היחיד ביאילאלאר. בקיץ, המקום מלא בתרמילאים ובמטיילים. הפעם, שוב אנחנו פה כמעט לבד.

חוץ מאיתנו יש כאן זוג נוסף. יואל, ישראלי שהוא מדריך טיולים, ובת הזוג שלו, אמרקאית ששכחתי את שמה. כיף לפגוש עוד אנשים. אכלנו ביחד ארוחת ערב שנעים בישל בשבילנו, מחליפים קצת חוויות, מדברים על טורקייה היפהפייה. כמה חבל, המתח שנוצר בין המדינות, כל כך מיותר.  כמטיילים לא הרגשנו שום דבר. אנחנו מסכימים. האנשים מקסימים. גם הם אומרים אותו דבר.

הם עוזבים למחרת בבוקר. אנחנו לוקחים את הבוקר לאט, אין לאן למהר פה. בוחרים כיוון ומתחילים לצעוד לעבר הנוף הקסום. נהר זורם, חלק ממנו קפוא עדיין, יער, פסגה מושלגת. אנחנו עולים, מטפסים, רוצים לגעת בשלג. ממשיכים ללכת עד שהגשם מחזיר אותנו. מתקרבים לפנסיון, נעים יוצא לקראתנו מהמשרד שלו, מציע לנו תה. אנחנו נכנסים, הוא יושב שם עם כמה חברים, משחקים רמי, שש בש.. תה ועוד אחד, אנחנו חוזרים לפנסיון. קוראים קצת, רואים איזה סרט בלפטופ, ארוחת ערב, חדשות בטורקית. חיסלו את בן- לאדין, נעים שמח.

למחרת- גשם זלעפות, מבול ממש. אחר הצהריים- הפוגה. אנחנו ממהרים בשביל לכיוון אחד הכפרים הקטנים במעלה הנחל. הכל מסביב ירוק, ההרים לבנים משלג ועל רקע כל זה בתי אבן קטנטנים נחים להם בשלווה. כל כך שקט, רק רעש המים הזורמים וציוץ הציפורים.

מחר, בשש בבוקר אנחנו נוסעים עם איסמעיל בחזרה ליוספלי, הכפר הגדול באיזור, ומשם נמשיך לגיאורגייה.

אז זהו, מחר אנחנו עוזבים את טורקייה. ממש נצבט הלב. חודש במדינה הזאת לא הספיק לנו. ראינו כל כך הרבה: חופים ציוריים, הרים עוצמתיים, אתרים הסטוריים מהמעניינים בעולם, אוכל מעולה, אנשים מקסימים. הכנסת אורחים נדירה. ויש עוד כל כך הרבה מה לראות ולגלות בארץ הזאת. כן אנחנו נחזור, בשנה הבאה, אינשאללה.