ברגע שעזבנו את איסטנבול הקצב השתנה לגמרי. פתאום הזמן קיבל משמעות אחרת. שעה לפה, שעה לשם מה זה משנה? ממהרים לאנשהו? כך, למשל, לקח לנו יום שלם להגיע מאיסטנבול לצ'אנקלה. כשתעוררנו בחדרון הפצפון במלון ששהינו בו, קיבל את פנינו גשם זלעפות ואמר: "בוקר טוב! כנראה שתבלו פה יום שלם בבית קפה- בר- מסעדה, שבו לכם שם בכיף עם הלפטופ ואיזה ספר טוב, תבהו במקומיים, תוכלו אוכל טוב, ותחזרו למלון בלילה".
ביום שאחרי הלכנו לטרויה. אתר עתיקות לא גדול ודי חמוד, מה שמיוחד בו שהוא חושף שכבות של בנייה מתקופות קדומות ביותר, כמעט 5000 שנה אחורה. אל תחפשו את שרידי סוס העץ הטרוייני מהאגדה של הומרוס, אבל התורכים בנו אחד יפה לתיירים שבאים, כדי שלא יתאכזבו..ולמי שכמוני שלא ראה סנאים מעולם ישנה אטרקצייה נוספת..
מצ'נקאלה הפלגנו במעבורת לבוזג'אדה. קראנו שזה אי מקסים שתושביו מתפרנסים מתיירות מקומית ותעשיית יין.. נשמע כמו גן עדן, לא? אכן, לא התאכזבנו..
טיפסנו לנו במעלה הגבעה לפנסיון, וזכינו לקבלת פנים חמה מבעלת הבית, שמסתבר, לא מדברת מילה באנגלית, כמו גם (כמעט) כל תושבי המקום.
בשיטוטינו ברחובות הקטנים של האי המקסים הזה מצאנו את ליסה- בעלת בית קפה מקומי, מקסימה ומעוררת השראה, שמוצאה מאוסטרליה. בהיותה דוברת האנגלית היחידה שפגשנו באי, הפכה ליסה בן- רגע לחברה הכי טובה שלנו: היא האכילה אותנו באוכל המעולה שבישלה, שתתה איתנו את היין המעולה של המקום, ואפילו התקשרה לבעלת הפנסיון כדי להסביר לה בטורקית שאנחנו מבקשים לעשות כביסה.
למחרת פתחנו את היום בטיול בשוק המקומי. זקנות טורקיות מציעות פירות, אגוזים, ושפע סוגי גבינות וזיתים למכירה. למזלנו פגשנו שוב את ליסה והיא "סידרה" לנו קטנוע להשכרה. חרשנו את האי לאורכו ולרוחבו, נהנים מהאויר הפתוח, הנופים המרהיבים והרגשת החופש המוחלט..
גם את הערב השני שלנו באי העברנו עם ליסה בבית הקפה שלה, שדרך אגב, הספקתי כבר להחליט שגם לי יהיה כזה- הפעם לא היינו האורחים היחידים. כשהגענו כבר ישבו שם אישה מקומית אחת, מנשנשת את שאריות הסלט שלה, צעיר מאיזמיר שעובד כקומפוזיטור באנקרה (אין לי מושג מה הוא עשה באי), ובעודנו יושבים ומדברים על דברים שברומו של עולם הגיח גם גובה המיסים של היישוב, מוסטפה, אחרי ששתה, כנראה, כמה וכמה כוסיות..
בבוקר חיכתה לנו בעלת הפנסיון עם ארוחת הבוקר המדהימה שלה, ובאין- אנגלית שלה הצליחה לספר לנו בת כמה היא, בני כמה ילדיה, לשאול אותנו בני כמה אנחנו, כמה זמן אנחנו נשואים, ולספר לנו בגאווה שאת הריבות המדהימות שטרפנו עד- תום בלי למצמץ היא הכינה בעצמה, וגם להסביר ממה כל ריבה עשויה: אחת מתפוזים, השנייה מתאנים ירוקות (הכי טובה, לדעתי), אחרת מפרחי- אקצייה, ועוד אחת מחצילים. מה אגיד לכם על שפת הסימנים המאולתרת? נפלאה!
אחרי הארוחה הזאת התגלגלנו לכיוון המעבורת כדי להמשיך בתוכנית שלנו. אל המעבורות כנראה שמע את התפילה שלי מיום האתמול, בסגנון.. "איזה כיף פה.. חבל שאנחנו לא נשארים פה עוד יום.." ובכן, המעבורת בוטלה (השד יודע למה), ו"נאלצנו" להעביר עוד יום בהתפננות בשמש בין הכלניות, צפייה בנופים המקסימים ובאופק האינסופי, וכמובן, עוד בירה אצל ליסה..
לסלצ'וק הגענו באישון לילה, בגלל עיכוב המעבורת, מעירים בלית ברירה את הבחור שעובד ב Australia New Zealand Guesthouse
הוא היה כל כך עפוץ, המסכן, שלקח לו חצי שעה למצוא מפתח לחדר. כשהתעוררנו מצאנו את עצמנו בגסט האוס אמיתי, עם חצר משותפת, חדר כביסה, אופניים להשאלה וחדר אוכל שוקק תרמילאים.
חצי שעה של הליכה בשדרת עצים- ואנחנו באפסוס. אתר עתיקות ענק, מרשים ומרגש ביותר. שרידיה של ציוולזצייה יוונית ורומאית, שמנתה לא פחות מרבע מליון איש! שלוש שעות של הליכה בין השרידים.. מה לא נשאר שם?
עמודים עם קישוטים מדהימים
תיאטרון ענק
עוד עמודים עם קישוטים מדהימים
אלכס ועמוד עם קישוטים מדהימים
אלכס ואני, על רקע השרידים..
סרקופגים מקושטים
הכניסה לספרייה, עם ארבעת פסלי "המידות הטובות"
תיירת אמריקאית
פסיפסים ענקיים על רצפת ה"בתים המדורגים"
מבט מלמעלה על הפסיפסים וציורי הקיר "בבתים המדורגים".
מדהים, לא? וזה לא הכל. צריך לראות את הכל מקרוב כדי להאמין שכל כך הרבה השתמר מהתקופות המופלאות ההן. בתוך הבתים האלה אפשר לראות שרידים של צנרת קדומה, חימום תת קרקעי, לוחות שיש מפוארים לקישוט הקירות, בתי שימוש, תנורי אפייה.. על אחת האבנים החרוטות ראינו אפילו מחירון של משהו!
מסלצ'וק לקחנו אוטובוס דרומה לפטהייה- נראה שהקיץ כבר כאן. עכשיו הולכים לקנות בגדים קצרים ולהתארגן לטרק ב"דרך הליקית" שאנחנו מתכננים להתחיל מחר.