איסטנבול- הפסטיבל שלא נגמר

אזהרה חשובה: את הפוסט הבא אסור לקרוא רעבים

ברגע שירדנו מהרכבת באיסטנבול ידעתי שאני אוהבת את המקום הזה.

עיר סואנת והומה, מבט אחד בעוברים ושבים וכבר מבינים שיש כאן הכל: תורכים עם שפם וכרס, נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש בבגד שחור, רק העיניים מציצות, נשים צעירות מאופרות במכנסים צמודים ונעלי עקב עם כיסוי ראש צבעוני, סטודנטים, תיירים, תרמילאים, רוכלים, קבצנים, ומה לא..

הכניסה לשוק התבלינים בעיר העתיקה הכתה אותי בהלם: מעולם לא ראיתי מבחר גדול כל כך של תבלינים, אגוזים, פירות יבשים, גבינות, דגים, זיתים, חמוצים, חלווה, רחת לוקום.. קיבלתי סחרחורת. צריך חודש שלם של טיול בשוק כדי להספיק לטעום הכל..

אוקי, תשכחו את כל מה שידעתם על בקלאווה. התורכים העלו אותה לדרגת אומנות: חמה מהתנור, מפוצצת באגוזים, (מה לעשות,המינימלזם לא שולט פה) ,ירוקה מפיסטוקים, נוטפת דבש ונהדרת. הדבר היחידי שיכלנו להגיד אחרי הפשע הזה הוא "oh my god!!" דרך אגב, תשכחו גם את כל מה שידעתם על רחת לוקום..! בתוך חתיכות דביקות וקטנטנות, שנמסות בפה מתחבא לו איזה פיסטוק.. להמשיך? 🙂

מנוחה קצרה ליד ה"מסגד החדש" על שפת הבוספורוס, מנסה לקלוט איפה אנחנו נמצאים: עומדים בצידה האירופאי של העיר, וצופים לצידה האחר, האסייתי, וביננו מיצר הבוספורוס המדהים משתרע הלאה לאורך קילומטרים..

עולים על הרכבת החשמלית לביתו של מהמט, המארח שלנו. אחר כך פוניקולר ומיד לרכבת תחתית. תחבורה ציבורית מסודרת ויעילה. מהמט פוגש אותנו בכניסה לקניון ענק, כמו שקבענו. מקבל את פנינו בחיבוק חם ובלחיצת יד. אוכלים ביחד ארוחת ערב במסעדה מקומית עם חלון ענק המשקיף לעיר העתיקה, שבה התחלנו את היום, בצידה השני של "קרן הזהב".

למחרת אלכס ואני פותחים את הבוקר באחד מבתי הקפה ליד ביתו של מהמט. המלצרים לא מדברים אנגלית, אפילו לא מילה. לך תסביר להם איך אתה שותה את הקפה.. בסופו של דבר אחרי הרבה תנועות ידיים וכמה חיוכים נבוכים מגיע הקפה, עם בורקס תורכי חם מהתנור..החיים יפים, כבר אמרתי?

איסטנבול היא עיר מגוונת מאוד, ואי אפשר שלא לחוש במורכבות העצומה שהיא שרויה בה.

מונומנטים הסטוריים עוצרי נשימה מהתקופה הביזנטית, מבנים ארכיטקטונים בלתי נתפסים של קונסטנטין הגאון, פסיפסים של איקונות קדושות מנצנצים מזהב, כיפות של כנסיות מתנשאות אל על, לצד מסגדים וארמונות מפוארים של סולטנים עות'מנים, מוסיקת רוק תורכית על רקע קריאות מואזין, מוסיקה מסורתית מסתלסלת מבתי הקפה, צעירים תורכים עם השפם הטיפוסי, משפחות עם ילדים, אנשי בוהמה וסטלנים, כל אלה מציירים תמונה צבעונית של עיר שכולה קונפליקט והרמוניה בין ישן לחדש, מזרח ומערב, אירופה ואסיה..

ממשיכים למוזיאון לאומנות עכשווית, שמציג באופן מאוד מעניין את האמנות התורכית המודרנית וכולל בתוכו אמנים תורכיים רבים,  אחר הצהריים מטיילים על גשר הגלטה, בין עשרות הדייגים שעומדים זה לצד זה, ובין עשרות מוכרי אוכל הרחוב שמציעים כאן החל מסנדוויץ' עם פילה דג וחסה (ניסינו וזה גאוני), כוס עם ירקות חמוצים (גם גאוני), תירס קלוי על גחלים, ערמונים על האש, בייגלה עם סומסום, שווארמה, ולעירקים המכורים יש גם אורז ועוף 🙂

מתרחקים קצת ממרכז העיר לשכונות האחרות שעל "קרן הזהב" ומגלים עולם אחר של שכונות מסורתיות מאוד, ישנות, מוזנחות, פתאום לא ממש מבינים איפה אנחנו, איך הגענו לפה? אנחנו באיסטנבול עדין??

ובסך הכל חצינו שוב את גשר גלטה והנה אנחנו בביולו. רבע שעה הליכה וחציית גשר קצר מאוד מפרידות בין השכונות הכל כך ישנות ההן לאיזור הכל כך חדש הזה.

אין לי כל כך דרך לתאר את מה שקורה בביולו.. ברים מפוצצים עד אפס מקום, מועדני לילה עם מוסיקה תורכית חיה, כוכים אפלים עם הופעות ג'אז חיות, מאות מסעדות ובתי קפה, אחד על השני. תקשיבו, עזבו אתכם תל אביב. כאן זה הדבר האמיתי. נשארים עם מהמט להופעה של להקה איטלקית, נשארים לרקוד, יוצאים החוצה לקראת 2 לפנות בוקר. בחוץ נראה, לפי המוני האנשים, דוכני האוכל והמוניות, שהערב רק התחיל..!

היה קשה להיפרד מאיסטנבול. ובכל זאת , אחרי שבוע הגיע הזמן להמשיך דרומה. בדבר אחד אני בטוחה: אין עוד עיר כמו איסטנבול.